מהי הקונספציה, שכולם אוהבים לדבר עליה כבר שנתיים וחצי? לטעמי זו האמירה שלא נכון לתקוף כעת את האיום שמציגים חיזבאללה וחמאס על הגבולות, משום ששקט רגעי משרת אותנו יותר מאשר את אויבינו. בעיקר, משמעותה היא שיש להסיט את כל הקשב והמשאבים לאויב הגדול - איראן.
כך בדיוק הגענו ל־7 באוקטובר, ולצערי זה הכיוון המסתמן גם כעת, אם נמשיך להכפיף את מדיניות הביטחון לצרכים של בעלת בריתנו, ארה"ב.
צה"ל מוסיף לכתוש קרקעית את דרום לבנון, וזהו בהחלט שיפור אסטרטגי משמעותי. אך אסור להתעלם מהמציאות: באצטלת הפסקת האש, חיזבאללה משבית את גבול הצפון. זו מציאות בלתי נסבלת. הפסקת האש נקבעת בין טהרן לוושינגטון, במקום בירושלים. ביירות קיבלה חסינות מהנשיא דונלד טראמפ, והאויב יודע שלא משנה איך יפעל - יש לו מקום בטוח שבו הוא תמיד מוגן.
הכי מעניין
איך הגענו לכאן? לפני יותר משנה יצא צה"ל לתמרון בלבנון לאחר מבצע הביפרים. חיזבאללה, מרוסק וחסר שדרת פיקוד שנפצעה או נהרגה, נס על נפשו והפקיר ציוד ומתקנים בשווי עשרות מיליוני דולרים. בכל כפר מצאנו עמדות נטושות ומחבלים שבורחים מעימות. ארגון הטרור נותר ללא מנהיגו חסן נסראללה, המטה הכללי שלו חוסל, כמעט כל פיקוד השטח הבכיר נפצע, וכל אוכלוסיית דרום לבנון התפנתה עצמאית צפונה.
עשן עולה בעקבות תקיפות אוויריות ישראליות בפרברים הדרומיים של ביירות, כשברקע נראה שדה התעופה הבינלאומי של הבירה | צילום: AFP
זו הייתה אמורה להיות נקודת הניצחון. בפועל, כמו תמיד, במקום לנצל את המומנטום, הממשלה הסכימה על תיקו מביש. חתמנו על הסכם שכולם ידעו בזמן אמת שאינו שווה דבר, משום שממשלת לבנון לא הייתה יכולה וגם לא רצתה לפרק את חיזבאללה מנשקו. בפרק הזמן שההסכם המזויף הזה העניק לחיזבאללה, ארגון הטרור חידש את המלאים, שיקם את שדרת הפיקוד, והצטייד במאות רחפנים.
כאשר חיזבאללה תקף אותנו בשנית בעקבות המערכה באיראן, וישראל יצאה לתמרון בלבנון, חזרנו שוב על אותן טעויות. במקום להתכונן למערכה קצרה ועוצמתית, צה"ל התנהל באיטיות שלא תיאמן ביחס לתמרון של צבא מודרני. כאשר נכנסה לתוקף הפסקת האש באיראן, שכפתה עלינו עצירה גם בלבנון, נעמדנו בקו צהוב מדומיין. הכוחות נותרו סטטיים במבנים, חשופים למעקב ותצפיות. חיזבאללה התאושש, חדל לסגת, והחל לתקוף את כוחותינו באמצעות רחפנים.
במקום לדרוך על הצוואר של האויב כשהוא שוכב על הרצפה, אנו שוב ושוב עוצרים באמצע, יוצאים לחצי תמרון עם רבע מכוח האדם שדרוש לכך, ומקבלים על עצמנו הפסקות אש שמסכנות את כוחותינו ומאפשרות לאויבינו מרחב למידה, התאוששות ושכלול יכולות. המציאות הזו יוצרת תסכול לא פשוט אצל הכוחות, שרק מבקשים לשעוט קדימה.
אז מה יש לעשות? ראשית, אסור לחזור על טעויות העבר. אין להסתמך על המצאה ישראלית שתפתור את איום הרחפנים ובא לציון גואל. זו בדיוק הטעות שעשינו עם כיפת ברזל ולאחר מכן עם המחסום התת־קרקעי בעזה. האויב הוא חיזבאללה, ולא הרחפן או כל כלי נשק אחר. רדיפה אחר פתרונות טכנולוגיים במקום טיפול שורש נגמרה רע מאוד בעזה, ועתידה להסתיים באותה הדרך בלבנון.
על צה"ל לגייס כוחות מילואים בהיקף נרחב למערכה קצרה ותכליתית. יש לכבוש שטח בלבנון השווה לאורך הסיב האופטי המטיס את הרחפן – שלושים או שישים קילומטרים, הרבה מעבר לליטאני, ולהרחיב אותו עד שהירי ייפסק. עלינו לקבע בתפיסת הציבור הלבנוני את חיזבאללה כמחריב לבנון ומאבד אדמתה. לאחר מכן יש לקבוע משוואה ברורה: כל שיגור של טיל או רחפן, משמעותו בניינים שיושמדו בדאחייה ופגיעה עמוקה בתשתיות.
במשך שנים התרגלו אויבינו למעגל קבוע: הם תוקפים, ישראל מגיבה, ולאחר מכן נקבעת הפסקת אש שמשאירה את קווי המפה כפי שהיו. הגיעה העת להבהיר שכללי המשחק השתנו. תוקפנות נגד ישראל תעלה באובדן ריבונות בלתי הפיך. על ישראל להכריז רשמית על אימוץ מודל רמת הגולן בחלקים מלבנון, ולהודיע שלא תיסוג מהשטחים שכבשה. מי שפותח במלחמה נגד ישראל צריך לדעת שישלם באדמתו מחיר בלתי נסבל לדורות.
עו"ד עומר בן־חמו הוא סמנכ"ל תנועת המילואימניקים דור הניצחון