בוחרי הימין ייחלו לפני ארבע שנים לקואליציה שתשכיל לייצר שינוי עומק במערכת המשפט, ולתקן עיוותים של עשורים. החלום הזה לווה בתקווה: שהתיקון יהיה מדוד, רציני ובלי יותר מדי רעש, בלגן ואנטגוניזם מיותר.

והנה לעינינו האירוניה בהתגלמותה: כשרפורמה כזו אכן קורמת עור וגידים ומתבצעת מתחת לרדאר מתוך גישה מקצועית ושקולה, הציבור שייחל לה יותר מכול כמעט אינו מודע לקיומה. הצעת החוק לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה עברה השבוע במליאת הכנסת בקריאה ראשונה. לפי ההצעה, תפקיד היועמ"ש יחולק לשניים – יועץ משפטי שכל ממשלה תמנה לעצמה, ושעצתו לא תחייב אותה, ובנפרד ממנו ראש מערך התביעה שימונה בידי ועדה ציבורית.

זה לא קרה מעצמו. יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, ח"כ שמחה רוטמן, עמל על ההצעה ועיבד אותה במשך תקופה ארוכה בוועדה. הוא השלים עבודה יסודית, שכללה מעבר על מאות חוקים המזכירים את היועמ"ש, וכעת יהיה צורך לעדכנם בהתאם לבעל התפקיד הנכון. התוכנית, שזוכה לשיתוף פעולה מכל סיעות הקואליציה, היא להעביר את החוק בקריאה שנייה ושלישית בזמן הקרוב, וכך להביא לקץ אחת האנומליות השלטוניות המזיקות ביותר בדמוקרטיה הישראלית.

זוהי חקיקה חשובה במיוחד. מוסד היועץ המשפטי לממשלה בישראל צבר כוח שאין לו אח ורע בשום דמוקרטיה מערבית. יש מי שהגדירו את היועץ כאדם החזק ביותר במדינה, וקשה להתווכח עם הקביעה הזו. הוא גם התובע הכללי, גם מייצג את הממשלה בבתי המשפט, וגם משמש כ"פוסק אחרון" שיכול לאסור על נבחרי הציבור ליישם את המדיניות שלשמה נבחרו. הכישלונות המהדהדים של הייעוץ המשפטי הנוכחי – שמתנהל כאילו היה האופוזיציה בפועל – רק המחישו עד כמה הריכוזיות הזו מסוכנת למשילות.

השבוע ראינו, ולא בפעם הראשונה, שאפילו שופטי בג"ץ נאלצים לפעמים להתערב ולבלום את השיגעון של הייעוץ המשפטי. ובכל זאת, אל לנו להתבלבל: המצב אבסורדי לחלוטין. היכולת של שרי הממשלה ונבחרי הציבור לקדם מדיניות נתקעת שוב ושוב אצל יועצים משפטיים. במקום לקבל סיוע משפטי ביישום מדיניות, הם מקבלים חוות דעת מונעות ומשתקות. הממשלה נזקקת לחסדיהם של שופטים, בתקווה שיואילו בטובם לאפשר לה לפעול נגד עמדת היועץ.

החוק לפיצול תפקיד היועמ"ש מצטרף לחוק שכבר עבר, לשינוי שיטת בחירת השופטים. גם שם המהלך היה מדוד ושקול, וקבע שהשינוי יחול רק מהכנסת הבאה, כדי להזים מראש את טענות השווא שהקואליציה "משנה את כללי המשחק תוך כדי המשחק" לטובתה המיידית.

לשני המהלכים מכנה משותף. במשך זמן רב התבססה בקרב מצביעי הימין תחושה קשה שהשופטים והיועצת שולטים בבלעדיות, תוך ביטול דעתו של הבוחר. שני החוקים הללו מתחילים לפרק את שני מוקדי הכוח המרכזיים של ההגמוניה - מונופול הייעוץ המשפטי על פעולות הממשלה, והיכולת של שופטי העליון לשלוט בזהות מחליפיהם באמצעות זכות הווטו.

הצעדים הללו מכינים את הקרקע לקראת בחירת היועץ המשפטי לממשלה הבאה, ויותר מכך לקראת בחירת שופטי העליון הבאים. כבר כעת מכהנים רק 11 שופטים מ־15. אלכס שטיין יפרוש בשנה הבאה, שנה לאחר מכן יפרשו חאלד כבוב, יצחק עמית וגילה כנפי־שטייניץ, ושנה לאחר מכן יצאו לגמלאות יעל וילנר ודוד מינץ. הכנסת הבאה עשויה למנות לא פחות מעשרה שופטים. זו הזדמנות פז לגוון את הרכב בית המשפט ולהחזיר למערכת את האיזון שאבד לה.

הרפורמה השקטה הזו נעשית לכאורה בדרך הנכונה ביותר - בוועדות, ביסודיות, ללא צעקות מיותרות ורחובות בוערים. דווקא לכן, מעבירי החוק בקושי מקבלים עליו קרדיט ציבורי. בעידן שבו פוליטיקאים נמדדים לפי מדד הציוצים שלהם ברשתות, מי שעושה עבודה סיזיפית ובאמת משנה את כללי המשחק נותר לעיתים קרובות בצל.