להיתקע כשעתיים וחצי במחלף גנות בשל הפגנת חרדים זה מכעיס. להיות מהראשונים שנחסמים זה כבר מזעזע. לא קל לחיות עם המחשבה שחמישים מטרים בלבד הפרידו ביני ובין החופש. אם רק הייתי יוצא לדרך דקה אחת קודם, או לוחץ על הגז ביותר תשוקה, אולי הייתי שומע על ההפגנה הזאת ברדיו ולא מדווח עליה.
האספלט החמים, שמורגל בחיכוך נמרץ של צמיגים, החל לקלוט את ישבניהם וגפיהם של מפגיני הפלג הירושלמי. הם הגיעו מוכנים לשהות ארוכה: לא רק שלטי "נמות ולא נתגייס", אלא גם מהדורות כיס של משניות וגמרא. בכל זאת, איך נסתדר כאומה בלי הלימוד שלהם בשעה שהם גוזלים זמן מהמוני בית ישראל.
הנהגים הנואשים שיצאו ממכוניותיהם עמדו מעליהם וניסו בתחילה להידבר. אימהות הסבירו שילדיהן רעבים בבית, אבות פעלו לקדם שחרורים נקודתיים. המפגינים סירבו לכל החרגה. אחד המנהיגים, עטור זקן, אסר על הצעירים להיכנס לוויכוחים אידאולוגיים, שכן לא לשם כך הם קפצו לכביש סואן בשעת ערב. היו עזי פנים שחייכו והסבירו בנועם מעושה שאין פה משהו אישי נגדנו, והמליצו לא לקחת ללב. משום מה, כנחסמים, לא השתכנענו.
הכי מעניין
הפרות הסדר של החרדים הפורעים מהפלג הירושלמי, בני ברק. | צילום: איתן אלחדז, TPS
אחרי הדיבורים באו המעשים. היריקה הראשונה שוגרה מלוע של מפגין בשעה שש ועשרים. היעד: נהגת מסוג אישה. הוא טען שהיא התקרבה מדי. הנהגים הזהירו אותו לשמור על הפה. דקות לאחר מכן נרשמה הסלמה. איש לא צעיר החל לבעוט ולהכות את יושבי הכבישים. גברים נוספים התאמצו לפנות בכוח את המחסום האנושי, ללא הועיל. הרגעים הקשים הללו מספקים הצצה למראה העתידי של מלחמת אחים, אם חלילה תהיה. יהודים מכים יהודים, בעת שכל אחד מהניצים מאמין שרק הוא יהודי ואילו הצד השני שכח מה זה להיות יהודי, ואולי מעולם לא היה.
בשלב הזה עמדו בלי נוע עשרות אלפי כלי רכב. חלק מבעליהם השלימו שעות שינה כשראשם מוטל על ההגה, אחרים נשענו על מכסה המנוע ועישנו, ואילו אני ניסיתי לעשות קצת שמח ולשדל את עם ישראל להימורים. בתור התחלה פניתי אל המעשנים והצעתי להם לנחש מתי תיגמר ההפגנה. לאחר מכן נקשתי על חלונות המכוניות כדי לדרדר עוד ועוד. הנהגים שנקבו בשעה ספציפית צורפו לקבוצת ואטסאפ ייעודית, והתחייבו להעביר בביט עשרה שקלים לנחשן הדייקן.
איפה המשטרה, אתם שואלים? נו, נו. אם חסימת צירים מרכזיים לא הטרידה אותה, מה זה כבר ליין הימורים? וזה לא שהיא לא הייתה שם. משטרת ישראל על שוטריה, רכביה ופרשיה נחה לה בנתיב הנגדי ולא עשתה מי יודע מה כדי להושיע. בצד שלנו האנרכיה הייתה מוחלטת, בלי פיקוח כלל. או כמו שאמר לי מהמר יקר: "ההפגנה תיגמר כשהרבי יגיד". ככה זה אצלנו, לא המדינה תקבע ולא המשטרה, רק חבורות פורעים יכריעו איך ייראו החיים שלנו כאן. ואכן, הודעת "ויחזור לתלמודו" התקבלה רק ב־19:16, בדיוק כפי שחזה נהג חביב, שחזר לביתו עצבני קצת פחות בזכות הניצחון המזהיר.
גם להם יש זכויות. מפגיני הפלג הירושלמי. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ברגעים הראשונים אחרי שנגזר על הרכב שלי לעצור, כאשר לפניי כשעתיים וחצי של כיף, צעדו בשולי הכביש ובין המכוניות חרדים שהתקדמו למוקד השיבוש. לא התאפקתי והטחתי באחד מהם שהלך ביחידות שהוא שותף לחילול השם גדול. מחיתי על העוול לנהגים כה רבים. הוא הביט בי, וצעק: "מה אתה רוצה ממני? אני תקוע בדיוק כמוך! תתבייש לך שאתה מאשים אותי רק כי אני חרדי!"
"אוקיי, מחילה, מחילה, לא התכוונתי. אני מתנצל". נראה היה שהוא נוטה לסלוח, אך עוד לפני שהספיק לומר דבר־מה, התקרבו אליו כמה חרדים קיצוניים שלא הבינו מדוע הוא מפתח שיחות מיותרות עם פשוטי עם, וזירזו אותו לסייע להם בחסימות. מסכן, בטח לא קל להיות קורבן סדרתי של דעות קדומות.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
