אני מבינה את השופט סולברג - הייתי שם

כבוד השופט סולברג, אני מחזקת את ידיך. כששמעתי על ההתפרעויות סביב ביתך, עלתה בי מיד תמונה דומה. הייתי שם. אני מכירה את הרגע שבו מחאה הופכת לניסיון להפחיד, לשבור, לכפות.

אני זוכרת את הלילה שבו הלכתי לבניין בית הספר החדש שבניתי בעבור תלמידים בבית־שמש, והוקפתי במאות מפגינים חרדים. אני זוכרת את הצעקות, את החפצים שנזרקו, את המכונית שלי שעלתה באש. אני זוכרת את הרוע שראיתי בעיניים, את הנחישות להרוס ויהי מה, ואת הרצון לומר: אנחנו נקבע מה נכון, מה ראוי, מה מותר ומה אסור. לא החוק, לא המדינה, לא נבחרי הציבור ולא בתי המשפט. אנחנו.

לא פחדתי על עצמי באותו רגע. בעיקר הייתי עצובה. עצובה לראות כמה כוח יכול להיות מושקע בהשחתה, בהפחדה ובהרס. כמה אנרגיה יכולה להתגייס לא כדי לבנות, לא כדי לחנך, לא כדי להוסיף טוב, אלא כדי להטיל אימה.

אחרי זמן מה חולצתי משם בידי מי שהיה אז מנכ״ל העירייה, יוחנן מאלי. בבוקר למחרת קיבלתי חיזוק מנשיא המדינה, מראש הממשלה, משרים ומחברים מכל הארץ. אבל תחושת העצבות נשארה. גם ההבנה שאירוע כזה, אם אינו נענה ביד קשה וברורה, אינו באמת מסתיים. הוא רק מחכה להזדמנות הבאה.

שני דברים חשוב לי לומר גם אחרי שאבק ההתפרעויות ישקע. הראשון נוגע אלינו, אנשי הציבור. מי שמקבל עליו אחריות ציבורית חייב לעשות את מה שהוא מאמין בו, גם כשזה לא נוח, גם כשזה לא פופולרי, גם כשיש מי שמנסים להפחיד אותו. אחרת, אנחנו חוטאים לרעיון שלשמו נשלחנו. בזה, כבוד השופט סולברג, אתה סמל ומופת. אתה מאמין במשהו והולך איתו בשקט, בענווה ובעקביות.

הדבר השני נוגע למדינה. יש תחושה קשה שעד שרשויות האכיפה מגיעות, ועד שהתגובה מתגבשת, נוצר חלון זמן מסוכן שבו ההרתעה נשחקת. היעדר ההרתעה אינו רק מחדל נקודתי, הוא הזמנה לאירוע הבא. הרי לא מדובר באדם אחד שאיבד שליטה. זוהי התארגנות של אנשים שמגיעים במטרה ברורה להפעיל כוח, להפחיד, להשחית ולפרוץ גבול. מול מציאות כזו, מדינה אינה יכולה למצמץ.

אסור לאפשר לאוטונומיה אלימה לקום בתוך מדינת ישראל. אסור לתת מקום לתפיסה שאומרת: אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים, מתחנכים איך שאנחנו רוצים, כפופים רק להחלטות שלנו, ולמדינה אין זכות לומר דבר. והחשוב מכול: אין לזה קשר ללימוד תורה, אין לזה קשר לאהבת תורה, ואוי ואבוי לנו אם ניתן לאלימות הזאת צידוק בשם התורה. זאת לא תורה, זאת לא יהדות, זוהי דת חדשה. היהדות מכבדת כל אדם באשר הוא. היהדות יודעת מחלוקת, אבל אינה מקדשת אנרכיה. דווקא מי שמאמין בתורה חייב להיות הראשון לומר: לא בשמנו.

תודה לך, השופט סולברג, על מי שאתה. חזק ואמץ.