הכול מתחיל בביס שאחריו מגיעה תחושת כאב, והידיעה שהגיע הזמן ללכת לרופא השנוא עליי ביותר. יש בי הרבה דברים שאני לא גאה בהם, ותחזוק השיניים הוא אחד מהם. אני בושה וחרפה. הדחיינות הכפייתית ניצחה במשך שנתיים, ואז הגיע הביס הסורר שהכריח אותי להתקשר למרפאת קופת החולים שלי ולהזמין תור. לשמחתי בדיוק התפנה להם תור בעוד ארבעה חודשים, אז לקחתי אותו. כשהכאב המשיך, צלצלתי שוב ואיימתי שאם אני לא מקבל תור קרוב יותר אני מדבר עליהם בתקשורת ועושה להם שיימינג. סתם־סתם, התחננתי שיקדימו לי.

כשרופא השיניים הביט בפה שלי ראיתי את האכזבה בעיניו. ניסיתי לגייס טיפה אופטימיות בזווית העין אבל לא מצאתי כזאת. "זמרי, אנחנו הולכים להיפגש הרבה", הוא אמר. חששתי, לא כי אני מפחד מטיפולי שיניים – אגב, חשוב לציין שאני פוחד מטיפולי שיניים - אלא כי לא יכולתי לדעת אם הוא אומר "זמרי" בחיבה או בנימה של "הגיע הזמן לנקום".

בכלל, זו תופעה שאני נתקל בה הרבה ברחוב. אנשים ניגשים אליי, ואני לא מצליח לפענח לפי ה"זמרי" שלהם אם אני עומד בפני חיבוק או קטטה. יש סימנים מקדימים לפעמים – חזות מזרחית? כנראה אחד מהאוהדים. אשכנזי מבוגר עם שיער לבן וחולצת "ביבי תמות כבר, כל הצרות שלי בחיים הן בגללך"? כנראה מסמפט פחות. אבל יש תופעה שנקראת "גזענות של ערוץ 14", ואכן, לא פעם מפתיעים אותי אנשים עם לוק של קיבוצניקים קפלניסטים מפרדס־חנה בקריאות שמחה ובבקשות לסלפי. הבעיה היא באנשי הביניים, אלה שאי אפשר להתגזען עליהם, כמו רופא השיניים שלי.

ניסיתי לקבל רמזים על מיקומו על הציר הפוליטי. הרגשתי כמו נהג מונית שזורק נושאים לאוויר כדי לראות אם הנוסעים זורמים על איזה ריב טוב באוויר. אבל הרופא הביט בי בעיניים חצי מתות, כראוי אצל רופאי שיניים, והסביר לי שיש לי שתי שיני בינה שצריך לעקור. תהיתי אם הוא רומז שיש בי יותר מדי בינה, אבל אז הוא גם דיבר על שתי סתימות ותהיתי אם הוא אומר שאני סתום. בשלב מסוים היה לי נדמה שהרופא מבין שאני מנסה לחלץ ממנו מידע, והוא התחיל לדבר עם השיננית על הטיפול שאני צריך. היא ענתה לו במבטא רוסי, מה שבגזענותי מיד נתן לי וייב של אביגדור ליברמן.

בשלב שהוא כבר הגיע לטוחנות ואמר שצריך שינוי כבר הרגשתי שהוא משחק איתי משחקים, אז פשוט ניסיתי לזרוק רמזים על המקצוע שלי ושאלתי אם אפשר לעשות עקירה אחת עכשיו ואם אני אצליח לדבר אחר כך באולפן. כשהשיננית שמעה "אולפן" היא מיד שאלה איפה אני מלמד. ניסיתי לחכות לשאלה של הרופא אבל הוא תיקתק עוד כמה דקות במחשב ואמר לי ללכת לקבלה, לשלם על תוכנית הטיפול ושנתקדם.

אני לא מתלונן, יצא לי להזמין לא מעט אנשי מקצוע לאחרונה ואני חייב לומר שבקרב אנשי מקצוע בכלל ערוץ 14 הוא להיט גדול. לא פעם קיבלתי הנחות, שרברבים התקשרו לנשותיהם, טכנאים התקשרו למעסיקיהם, ובאופן כללי זכיתי ללא מעט הטבות כי אנשים מזהים אותי בתור ההוא שצועק בטלוויזיה. אבל רופא השיניים שלי התעקש להישאר חידה.

רגע לפני שהוא דוחף לי מזרקים, סכינים ומיני אזמלים לתוך החך פשוט הייתי חייב לדעת אם הוא משלנו, או שהולך ממש לכאוב לי.

אבוד בחלל הפה

שילמתי בקבלה וחזרתי אליו, נחוש לקבל תשובות. הייתי מלא ביטחון עצמי, הגשתי לו את התוכנית המאושרת, נשמתי נשימה עמוקה והטחתי בו: אחי, תגיד, מאיפה אתה במקור?

מה חשבתם, שאני אמיץ מספיק לשאול אותו מה הוא מצביע? ממש לא. זה גם לא מנומס. הוא אמר לי שהוא מרמלה, אז נרגעתי. אחרי זה גלגלנו שיחה והוא סיפר לי שהיה ב־8200, אז חזר לי הלחץ. תהיה ברור, רופא שיניים ארור. הוא שאל מתי יהיה נוח לי לבוא לטיפולים, אז אמרתי לו שבצהריים, כי אני רוצה להיות כשיר לשידור. ציפיתי שישאל איזה שידור אבל הוא התעניין בי כמו גורית דהאן היפה מכיתה ה', שבאופן ברור וללא כל ספק לאורך כל השנה לא התעניינה בי בכלל.

הרגשתי אבוד בחלל. אין מצב שאני יוצא מפה בלי לדעת מאין הוא בא ולאיזה כאב אני הולך. ניסיתי להציץ בחותמת שלו כדי שאולי שם המשפחה ייתן לי רמז, אבל היה לו שם משפחה גנרי שיכול להתאים גם לחובבי ינון מגל אך גם למעריצי ערד ניר. דילמה.

הוא קבע לי כמה תורים ואמר לי "להתראות, ניפגש בעוד שבוע". הסתכלתי עליו וראיתי חיוך ממזרי. ממזרי בקטע של "אני מת עליך ואדאג שלא תרגיש כלום, איש יקר וחביב", או יותר בקטע של "אתה עוד תצטער שאי פעם פתחת את הפה"? בעודי מתלבט הוא הוסיף בחצי קריצה: "שמור על הפה שלך בינתיים".

נשבע, הוא משחק לי בראש, הרופא המלחיץ הזה. מה זה אומר לעזאזל, לשמור על הפה שלי? בקטע דנטלי, בקטע אקטואלי? א־לוהים תעזור לי, אני אבוד בחלל הפה.

נפרדתי ממנו לשלום, סגרתי את הדלת אחריו ואחרי הגברת, הבטתי למרומים עם הפלואורוסנט והתפללתי: "אבינו שבשמיים, אנא שמור לי על החניכיים". התחלתי לפסוע בחשש לעבר היציאה מהמרפאה, ולפתע קרה הנס ונפתחה שוב הדלת. "חכה רגע, יותם", אמר הרופא, ויצא החוצה. הסקתי מיד שהוא מאנשי 12, כי חברים שלי קוראים לי זמרי. אבל אז הוא ניגש, שם לי יד על הכתף ושאל "תגיד, אפשר תמונה?"

כמה רוגע נחת עליי. הוא משלנו, איזה כיף. אמרתי לו בטח, ונעמדתי לידו עם חיוך של רופא שיניים. הוא הסתכל עליי במבט מוזר ואמר: "לא סלפי, יא מצחיק, אני צריך שתלך לעשות צילום". הוא חזר לחדר ואני הלכתי להתרנטגן. בשבוע הבא, ביום שלישי, אם תראו שאני לא ב"פטריוטים", תדעו שהרופא הטמפיט הוא מהחבר'ה של בן כספית.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il