תשמעו סיפור יפה, לפני חמישים ושתיים שנה, בימים העצובים והחשופים שעברו על ישראל אחרי מלחמת יום הכיפורים, תלמידת תיכון צעירה ודתייה ששמה ליאורה ישבה בביתה ברמת השרון, ולמדה לבגרות. ובזמן שהיא למדה, הרדיו היה פתוח על תחנת גלי צה"ל. וליאורה האזינה לרדיו, בחצי אוזן, ובשלב מסוים השדרן הקריא שמות של חיילים שרוצים להתכתב עם בנות. הוא הקריא כמה שמות, של כמה חיילים. ובין כל החיילים, הוא הקריא את שמו של פרדי, חייל שרוצה להתכתב עם בנות מאזור חיפה. והוא הקריא גם את הכתובת שלו. וליאורה, שכבר הייתה עם דף ועט, רשמה את כתובת הדואר הצבאי של פרדי. ואחרי כמה ימים היא שלחה לו מכתב, בזו הלשון –

"שלום רב לך פרדי! האם זהו השם, או שם הכינוי, או שם חיבה. אני יושבת פה בביתי, אילו הייתי ציירת או משוררת הייתי מתארת לך את החדר ואת הנוף הנשקף ממנו, ובוודאי אף אתה היית מרגיש באווירה הנעימה והחמה. על כל פנים אני מקווה שמבעד לשורות אלה תרגיש בהם. כן, ידוע לי כי שמעתי במו אוזניי שאתה מעוניין להתכתב עם בנות מאזור חיפה, שתי שאלות לי אליך – כיצד אתה מגדיר "אזור חיפה". שתיים, והיא העיקרית – מה רע אם תכתובנה אליך בנות מכל קצווי הארץ? לך פתרונים!

אתה ודאי רוצה לדעת משהו עליי. ובכן, אני בת... רגע! נזכרתי שאסור לבת לומר את גילה! אבל אתן לך רמז - אני תלמידת שמינית בבית ספר תיכון עירוני עיוני בתל אביב! במכתב זה לא ארבה לכתוב עד שתענה לי, ואני מקווה שאכן תעשה כך".

ואחרי כמה ימים, פרדי הצעיר, עתודאי חרוץ ולמדן שנשלח בעקבות המלחמה לתגבר מוצבים צבאיים בצפון הארץ, קיבל את המכתב המתוק של ליאורה. הוא קרא את דבריה בהתרגשות, והשיב לה במכתב משלו.

"שלום לך ליאורה! קיבלתי ממך מכתב נחמד מאוד. אומר לך בכנות מראש – עקב ההודעה ברדיו - קיבלתי עוד שלושה מכתבים. אך המכתבים הללו לא התקרבו כלל לאופי הכתיבה והעניין שהיה במכתב שלך! בחלקו הגדול היה המכתב ערוך בשאלות ומשימתי הגדולה היא להשיב עליהן.

פרדי זה פשוט שמי – לא כינוי ולא שם חיבה, באתי ארצה בגיל שנה אומנם אבל שמי נשאר "גלותי". וכעת החלק שקשה להשיב עליו – שאלות אזור חיפה וכו'. כיוון שאני מתגורר באזור, ביקשתי מתחילה בנות מאזור חיפה, כדי שאם אי פעם ייווצר איתן קשר אחר יהיה קל יותר להתקשר. אך זה כלל וכלל לא עקרוני! ומכתבך מרמת השרון – לא משתווה למכתבים המשונים שקיבלתי מאזור חיפה!"

אייי אייי אייי, במשך חצי שנה המשיכו ליאורה ופרדי להתכתב זה עם זו באינטנסיביות. הוא בחור חילוני מחיפה, בן להורים שעלו לארץ מפולין. היא נערה דתייה, ילדה טובה מרמת השרון, בת יחידה להוריה האוהבים. על פניו הם לא ממש מתאימים, אבל לאהבה חוקים משלה. מבעד למכתבים נוצר איזשהו קליק. ואחרי חצי שנה, בחודש יולי הם נפגשו, פנים אל פנים. פרדי נסע עד אליה, מחיפה לרמת השרון. ושנתיים לאחר מכן, ביולי שבעים ושש, פרדי וליאורה התחתנו. איזה חיים.

פרדי וליאורה הקימו משפחה מפוארת ועסק עצמאי מצליח. נולדו להם חמישה ילדים. את כל הילדים שלהם אני אוהב בכל ליבי. אבל את הבת הרביעית שלהם, שירה, אני אוהב במיוחד. אני כל כך אוהב אותה שהתחתנתי איתה, ובניתי איתה משפחה. כן כן שמעתם נכון! פרדי וליאורה הם ההורים של שיזינג אשתי!

לפעמים אני חושב לעצמי, כמה מקריות ואקראיות יש בחיים. מה היה קורה אם ליאורה הייתה יוצאת לשירותים במקרה, ומפספסת את השם של פרדי. מה היה קורה אם היא הייתה מאזינה לרדיו, אבל לא היה לה עיפרון ביד, בשביל לרשום את הכתובת הנכונה. מה היה קורה אם פרדי היה מתלהב מאיזו בחורה צעירה מאזור חיפה. הם לא היו מתכתבים, ולא היו נפגשים, ולא היו מתחתנים, ולא היו מביאים ילדים, ואני לא הייתי פוגש את שירה, ולא היינו מגדלים שלושה ילדים מתוקים כל כך. אמאלה מפחיד אותי אפילו לחשוב על זה!

וגם אני נולדתי ככה, באותה אקראיות מופרכת. אימא שלי ואבא שלי נפגשו בטרמפ! בצומת גילת ליד אופקים. אימא שלי הייתה אז עובדת סוציאלית, דתייה, היא הייתה בדרך לפגישה בנתיבות. ואבא שלי הקפיץ אותה, בהתחלה לנתיבות, ואחר כך לירושלים. ושלוש שנים אחר כך נולדתי. ומה היה קורה אם אימא שלי הייתה עולה לטרמפ אחר. מה היה קורה אם אבא שלי היה מתעכב בבית עוד כמה דקות. הם לא היו נפגשים, ואני לא הייתי בעולם, ולא הייתי פוגש את שיזינג, שגם ההורים שלה נפגשו בדרך נס פלאית. ואולי הכול ככה. הכול אגבי, הכול ניסי, הכול פלאי, אולי זה פשוט ככה, אולי אלה החיים.

ובכל מקרה, את השבת הקרובה אנחנו מציינים ביחד, בשמחה ובאהבה, כדי לחגוג את חתונת הזהב של פרדי וליאורה המתוקים. חמישים שנה חלפו מאז יום הכלולות של הזוג הצעיר. ההתכתבות המרגשת שהתחילה בשלהי מלחמת יום הכיפורים, הפכה למשפחה חמה, חזקה, רגישה ואוהבת, עם עשרות רבות של נכדים ואפילו נינים! ברוך הטוב והמיטיב. לחיי האהבה, לחיי השמחה, לחיי המקריות האגבית והפלאית של החיים!