"זה מצחיק שיש לך עוד שם חוץ מאמא", היא אומרת לי, רגע אחרי שיחת טלפון שהסתיימה מהעבר השני במילים "ביי, אורלי, אעדכן". היו לה איזה שלושה עשורים להתרגל לעניין, ובכל זאת עדיין מצחיק אותה לשמוע את השם שלי בדיבורית. ככה, כאילו יש לי רובד חיים נוסף שלא נוגע אליה, אישיות נפרדת שמתקיימת במרחב הכללי שמחוץ לקורות הבית – אלה של הבטון ואלה של הנשמה. היא בעצמה אמא, לה בעצמה יש ילדות שלא מבינות עדיין איך יש לה שם אחר מלבד זה שהן משתמשות בו. איך היא לא רק אמא.

אנחנו נוסעות יחד לערב כיף בתל־אביב. קצת קניות, הרבה סטייק עם צ'יפס והצגה. לכל אורך הבילוי שלנו, אפליקציית פיקוד העורף מתריעה על חדירת כלי טיס עוינים לאזור קריית־שמונה. התרעה באמצע תשלום בחנות בדים. התרעה באמצע ביס עסיסי. התרעה בשעה שעל הבמה מפזזת בכישרון רב מלכת היופי של ירושלים עם צוות שחקנים מופלא. אנחנו במערב וליבנו בצפון מזרח.

עברו כבר יותר משנתיים וחצי מאז שהיא ומשפחתה פונו מקריית־שמונה. יותר משנה וחצי מאז שקבעה את ביתה לא רחוק מאיתנו, על הגבול בין השומרון לבקעת הירדן. כל כך הרבה זמן, ואני עדיין לא מביאה את עצמי להסיר את ההתרעה השקטה של מקום מגוריה הקודם. כמו מבקשת לא לשכוח מה קורה בשעה זו ממש בצפון האהוב עלינו כל כך. מעין הזדהות שקטה ורחוקה עם האנשים שהכרנו שם, שנותרו שם או שחזרו לעיר, אלה שלומדים בה או עובדים בה ובאזור כולו. התרעה שמזכירה לנו לחשוב עליהם כשאנחנו במעמקי האדישות התל־אביבית, לכאורה.

לפעמים זה תופס אותי באמצע אירוע משפחתי או סתם פגישה עם חברה. לכי תשכנעי שההתרעות האלה לא נועדו לצורכי עבודה. זו לא האישיות האלטרנטיבית. זו דאגה אמיתית, מהלב. לב של אמא, שעוד עוצרת נשימה מהמחשבה מה היה קורה אילו. אילו חיזבאללה היה מממש את תוכניותיו לכיבוש הצפון. אילו היה מצטרף למתקפת חמאס. והם, הילדה והמשפחה שלה, הם היו בכלל במושב בדרום בשמיני עצרת ההוא, ביום ההתפכחות הכואב והנורא. ורק בנס הנוח'בות לא כבשו את המושב שם. אבל על זה, על זה אסור אפילו להתחיל לחשוב.

אנחנו לא שומעות רדיו ביום הכיף שלנו, לא בדרך לשם ולא בדרך חזור. אלה הפושים שמתעקשים לעדכן אותנו בלי משים על קשירת ידי ישראל באדיבות נשיא ארה"ב. על פוליטיקאים בכירים שלועגים לראש הממשלה. "מדינת חסות על מלא", הם טוענים, רגע לפני שפורצת מתיחות איומה בין הנשיא לראש הממשלה. הבכירים שרק לפני שנתיים ושלוש ועשור זעקו קשות על המריית פיהם של הנשיא ביידן והנשיא אובמה. אותם קולות אדירים שגעשו כשנתניהו נכנס לעימות עם מעצמת החופש ששוב ושוב ניסתה לכבול אותנו, לסכן את אזרחינו בשם זכויות אדם ואויב. שהרי איך ישראל יכולה להתקיים בלעדי אמריקה הגדולה, טענו אז. ואיכשהו באותם ימים לא נשמעו טענות על בעיית ריבונות, ואיש מהם לא קרא לנו מדינת חסות.

התרעה כתומה נוספת קופצת במסך, שעה שפרשנים נחרדים מכך שצה"ל מתבסס בלבנון. בשביל מה בופור, הם שואלים. בשביל מה עימות עם חיזבאללה. כמו מבקשים להחזיר את כולנו לדמדומי 6 באוקטובר, לחיים של הכלה והשלמה עם האויב שבפתח ביתנו. כמו לא ראו את מפות תוכניות ההשמדה.

בריזה לא נורמלית

"עכשיו כולם ירגישו מה עובר עלינו עשרות שנים", אמרה לי קרובת משפחה מהצפון לפני 35 שנה. המרחב המוגן שלנו היה אז חדר אטום בניילונים, וסדאם חוסיין היה הצורר התורן. ממרחק שלושה עשורים וחצי, מתברר שהיא טעתה. חודשים אחדים אחרי שאגת הארי, שנה אחרי עם כלביא, וקצת שכחנו. גם אחרי שלמדנו על בשרנו את מחיר מגבלות התנועה, גם אחרי שנדרשנו לשגרת התמגנות בביתנו־שלנו, הצפון הרחוק נותר אקס־טריטוריה, מעין אירוע גבול שאפשר להתפלמס עליו כסוגיה צבאית שלא נוגעת לאזרחים.

אנחנו בשלנו, מציצות בהתרעה בין דיזנגוף לפרישמן. קונות משהו קר לשתות. עוד לא חם מדי בתל־אביב, בריזה מנשבת מעל המים. המזגנים מקפיאים את הדם בכל חלל סגור. הטלפון על שקט, גם ההתרעות. צעירת הבנות שבה בשלום לבסיסה. הגדול שבבנים מתחיל בקרוב סבב מילואים נוסף. אין כבר כוח. מוכרחים שיהיה כוח.

כשהוא מגויס גם אנחנו מגויסות. בנחישות, בעייפות. להושיט יד לגיבורות ולגיבורים שבעורף. להשתיק התרעות וחרדות. להמשיך קדימה נוכח משא ומתן שערורייתי שנרקם עם אויב ציני ושקרן. ללכת להצגות, להתמכר לעוד כמה דקות של צחוק משוחרר, של מוזיקה בלי רדיו. של קצב חיים נורמלי בשגרה של חרדה לא נורמלית, במשחק החיים שבין השם הפרטי לשם הראשון שנח על שפתי הילדים: אמא.

וזו לא אישיות מקבילה, זו נטיעה אחת מחוברת לקרקע. כי להיות אמא שלהם זה להיות אמא יהודייה, אמא ישראלית. שמתגייסת לסייע ולהתאוורר. שאוספת את עצמה גם כשקולות מחלישים סוגרים עליה בפושים חדשותיים, מהקצוות הפוליטיים ועד לנשיא המעצמה. אמא יהודייה שנחושה לתת גב לניצחון גם מתוך עייפות קיומית של שגרת חירום. אמא ישראלית שעוצרת נשימה משרשרת שנים של חרדות, בזמן שהדופק הכחול־לבן שלה פועם בקצב צורכי קיום האומה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com