ברי סחרוף הוא איש ימין קיצוני, מוטציה תרבותית וחברתית. כן, מה שקראתם. זה לא שהוא הכין את עוגת חבל התלייה ליום ההולדת של בן־גביר, אבל הוא מתכוון לעשות משהו לא פחות חמור: להופיע בפסטיבל "אינדי דזרט" שיתקיים בקרוב בכפר־אלדד. בכך הוא, יחד עם עוד אמנים רבים אגב, עומד לצידם של אלה ש"הורסים, בוזזים, משתוללים, פוצעים והורגים".

את התיאורים האלה, על סחרוף ועל המתנחלים, כתב לפני כמה ימים ניסן שור ב"הארץ", בטור תוקפני וחסר מעצורים. זה הטור השני של שור בעניינו של סחרוף. בפעם הקודמת הוא כעס על כך שהזמר המפורסם הופיע לפני חיילים שיצאו להילחם כדי ששור ועמיתיו יוכלו להמשיך להתקיים כאן, ושר "גולני שלי". בושה, מי עושה דברים כאלה? הרי זה מיליטריזם לשמו.

"אינדי דזרט" מתקיים זו השנה החמישית, ובכל פעם הוא מארח אמנים ישראלים מן השורה הראשונה. אשתקד דודו טסה היה אמור להופיע בפסטיבל וביטל. הנימוק הרשמי היה "סיבות אישיות", אבל גם טסה זכה למאמר מכפיש בהארץ. שור מנסה כנראה לשחזר את ההצלחה. יש גבולות למחנה, יש מותר ואסור, ומי שלא יציית יחטוף. מאמר בהארץ משמעותו מילייה שלם שקורא ומהדהד, שואל שאלות ותוקף. מקסימום זה יצליח.

באופן אישי, הפעם האחרונה שבה ראיתי את סחרוף לא הייתה על במה אלא באזכרת השלושים לסרן ערן שלם, שנפל ברפיח בספטמבר האחרון. רמת־יוחנן, שבה מתגוררת משפחת שלם, לא מאוד קרובה לתל־אביב, עיר מגוריו של סחרוף, אבל הוא הגיע ושר מהלב, בדיוק כמו שעשה עם מפוני עוטף עזה או מול חיילים פצועים, בשקט, בלי לחפש תהילה.

את השיימינג הזה, היציאה ב־200 קמ"ש על מי שלא רוקד לפי המנגינה של המחנה, חטפה בימים האחרונים גם חני נחמיאס. במקרה הזה היא לא חצתה שום קו ירוק, הקו הזה שיש עדיין כאלה שמאמינים שהוא מסמל משהו בעיני הערבים, כאילו לא היה טבח שמחת תורה. נחמיאס עשתה משהו אחר, אבל רבותיי, נורא לא פחות. היא התראיינה לתוכנית "שיחה" של עודד הרוש. תוכנית נעימה ומרתקת של ראיונות עומק, רק מה, היא משודרת בערוץ 14. נחמיאס עברה על החוקים הבלתי כתובים של המחנה וספגה קיתונות של נאצות.

אגב, זו לא המעידה הראשונה שלה. נחמיאס התבטאה בעבר נגד עסקת חטופים חלקית. היא ספגה אז כל כך הרבה קללות, עד שהחליטה שלא תביע יותר את עמדותיה בפומבי. אז כן, המתקפה השיגה את מטרתה. נאמנה להחלטתה, בראיון עם הרוש, נחמיאס לא הביעה בכלל עמדות פוליטיות. אבל זה לא עזר לה. ובכל זאת הפעם היא לא נכנעה וצילמה סרטון תגובה. היא הודתה למקללים שהגדילו את הרייטינג של התוכנית, והבהירה שהקהל של ערוץ 14 הוא לגיטימי. היא סיפרה שקיבלה כמות אדירה של חיבוקים וחיזוקים, וחתמה בכך שמנסים להשתיק אותה אבל זה לא יקרה. בדרך הכואבת והקשה, נחמיאס למדה את נחת זרועו של המחנה הקטן והממשטר הזה. הפרגון הנגדי לימד אותה שהיא יכולה להעז לצאת מן השורה.

משקל נגד

התאומה של "שיחה" עם עודד הרוש, היא "פגישה" עם רוני קובן שמשודרת בערוץ כאן. תוכנית ותיקה של ראיונות עם אדם מוכר בציבוריות הישראלית. השבוע גם רוני קובן מצא את עצמו מטוּוח מכיוון המחנה הליברלי. קובן לא חצה את הקווים האסורים, ואפילו לא אמר את המספר 14, הוא פשוט ישב על הכורסה וראיין את אחד מראשי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, משה רדמן. בעבר חלקתי עם רדמן קבוצת שיח, עד שהוא עזב את המפגשים והתחיל לפרסם פוסטים מסיתים.

ובכן, מה עשה קובן, מנחה מוכשר ומנוסה? האם הגיש תה מורעל לרדמן? האם גיחך או הקטין אותו? חלילה. הוא פשוט שאל אותו שאלות כנות, לפעמים מאתגרות, אבל מכבדות. אתם יודעים, כמו שאמורים לעשות בריאיון עיתונאי הוגן. קובן שאל על חסימות הכבישים של מחאת קפלן וציין שהיו כאלה שהתנגדו להפגנות, נפגעו מהחסימות וזה היה מכעיס. "ברור שזה מכעיס", השיב רדמן. "השאלה בסוף היא איזה כלים יש לאזרח במדינה דמוקרטית כשהממשלה שומטת לו את הקרקע". קובן הזכיר שיש בחירות, וביניהן אפשר להפגין, ורדמן ענה שיש ערלות לב ושהוא חייב בכל פעם לצעוק חזק יותר, כלומר לשבש את חיי המדינה בכל מיני דרכים. במבט לאחור, אמר רדמן, היינו בסדר. מצחיק שהריאיון הזה התפרסם בדיוק השבוע. אילו הייתי חרדית הייתי חותכת את הקטע הזה ומשדרת אותו בלופים.

נחזור לנאצות. קובן קיים ריאיון הוגן, אבל לשאול אנשים מהמחנה שאלות כנות במקום ללטף, זה מעשה שלא ייעשה. כך אתה הופך לביביסט, לאחד שנפלה עליו אימת ברדוגו, למראיין מכשיל, עוין, תוקפני ומה לא. היום כבר אסור להיות אפילו עיתונאי.

הבעיה במשטור ההתנהלות והשיח, במיוחד כשהוא נעשה בשם ליברליזם מדומיין, היא שמשרטטי הגבולות אינם מודעים לכך שהם תמונת מראה מושלמת לנטורי קרתא. יש קודים, ומי שלא מציית יסומן ויאוים. אם זה לא יעזור, נמשיך להכפיש וללחוץ, ואם גם זה לא יעבוד, נוציא אותו מהמחנה. וכמו בנטורי קרתא או ב"פלג", צריך ליישר קו עם הסטנדרטים המחמירים, אחרת אתה לא נחשב ואולי אתה בכלל משת"פ.

מדובר אומנם בקבוצה קטנה של אנשי שמאל, אבל יש לה השפעה גדולה. זה המיליֶה של יוצרים, אמנים, אנשי אקדמיה ופקידים בכירים, והתגובות האלה מרתיעות וגורמות לאדם המותקף לחשב מסלול מחדש. לכן, אף שזה יכול להיראות מיותר כי מה הזמר או היוצר הזה צריך אותי, אני ממליצה על שליחת הודעת חיזוק ופרסום דברי תמיכה ברשתות. תראו איך זה זקף את גווה של חני נחמיאס. מול הקולות האלה, המצמצמים, אפשר להראות שיש קהל גדול, אוהד, שחושב אחרת לגמרי. זה ייתן משקל נגד מאזן, ויאפשר לאנשים האלה להיות הם על באמת. וחוץ מזה, תהיה בכך מידה של חום לב ושל צדק.

Ofralax@gmail.com