רצח ימנו זלקה בידי נערים בפתח־תקווה חולל סערה ציבורית והזכיר אירועי אלימות ורצח נוספים שפשטו ברחבי הארץ בחודשים האחרונים. ריבוי הנהרגים והנרצחים בשנים האחרונות הקהה בנו את רגש הזעזוע הבסיסי מערך חייו של כל אחד ואחת שנבראו בצלם, אבל חובת חשבון הנפש עדיין מונחת לפתחנו.

בדברים הבאים אני מבקשת להציע נקודת מבט על אירועי ימינו מתוך ההשקפה המקראית על הזכות והחובה שבישיבה בארץ ישראל, ולראות במציאות שאנו נתונים בה מאז שמחת תורה תשפ"ד הזמנה לפענח אותה בשפת הפרשנות המקראית להיסטוריה. האותות נראים ברורים מתמיד, ואני מרגישה שחובתנו לראות בהם קריאת השכמה ולחשב את צעדינו.

בספר ויקרא שבה וחוזרת האמירה הדרמטית שארץ ישראל מקיאה את מי שעובר על חוקי התורה. ספר דברים שב ומבהיר שקיום המצוות הוא תנאי לישיבה בארץ, בשאיפה ליצור בה חברה שתהיה מופת לכל סביבותיה. גם הנביאים הזועקים לפני החורבן ואחריו מדגישים שהוא נבע מחטאי ישראל.

אחד ההקשרים שבהם חוזרת התורה על ראיית החטא כמטמא את הארץ הוא רצח ושפיכת דם נקי. פרשת עגלה ערופה מתייחסת לצורך לכפר על הארץ, ומחייבת את מנהיגי העם לקחת אחריות על כל מקרה רצח שאירע בתחומם. גם בפרשות ערי מקלט (במסעי ובשופטים) מתייחסת התורה לאיסור לטמא את הארץ ולשפוך בה דם נקי. היחס בין שפיכות הדמים לטומאת הארץ חוזר גם בהמשך התנ"ך. כך למשל, בראש חטאי מנשה מלך יהודה שהביאו לחורבן מוזכר שהוא מילא את ירושלים דם נקי, ועוד.

רגע של גלות

פגיעת האויבים והתבוסה במלחמה מתפרשות לרוב בתנ"ך כעונש על עיוות דתי ומוסרי, ולא כתוצאה של התנהלות צבאית לא מוצלחת או שיקול דעת מוטעה ביחסי החוץ. עונש מובהק וחמור הוא הגלות, כאשר בגלל מעשינו איבדנו את הזכות לשבת בארץ. האשורים ואחריהם הבבלים הם שבט אפו של ה', שנשלחו להעניש את ישראל.

את האחריות על כך מטילים הנביאים על ההנהגה. כך, אחרי פרקים ארוכים שבהם מזהיר הנביא יחזקאל מפני חורבן הבית, ואחרי שהוא עצמו כבר גלה לבבל, מגיע אליו שליח ובפיו הבשורה המרה על חורבן ירושלים. לאחר מכן פונה יחזקאל אל מנהיגי העם במשל המדמה אותם לרועים שדואגים לעצמם ולא לעם, מנצלים אותו לטובתם האישית, אוכלים את השומן ולובשים את הצמר אך אינם מטפחים את הצאן, לא חובשים את הפצעים, לא משיבים את האובדים ונוהגים כלפיהם בתקיפות. בעקבות זאת הצאן מתפזר והופך מאכל לחיות השדה. הרועה הראוי, על פי יחזקאל, דואג לתנאי המחיה של צאנו, לאיסוף האובדים ולרפואת החולים, ומוודא שהחזקים לא יפגעו בחלשים. הוא דואג למשפט צדק, ויוצא נגד מי שרומס את העשב או מלכלך את המים. רק אחר כל אלה הוא ישמיד את החיות הרעות. הטורפים מבחוץ הם תוצאה של הסיאוב מבפנים, של רועים אנוכיים, והאפשרות להשמיד את האויבים נוצרת רק אחרי שניצול הכוח לרעה כלפי פנים נפסק. בחברה מתוקנת מנהיגים אינם מבקשים כוח וטובות הנאה לעצמם ולקרוביהם, ורואים חובה ראשונה במעלה לסייע לחלשים, ולמנוע מהחזקים לפגוע בהם.

בדורות האחרונים זכינו לשוב לארץ ישראל. נס גדול, תשועה עצומה, שרבים רואים בה גם גאולה. אך דווקא מי שמאמין בכך ורואה את יד ה' שמובילה את ההיסטוריה, חייב להקשיב למציאות ולראות גם את רמזי החורבן כאותות מאת ה'. גם בתנ"ך, הבניין והחורבן אינם מתקדמים רק בקווים ישרים, ויש עליות ומורדות: בתוך תהליך בניין הארץ יש תקופות של ירידה שצריך להיחלץ מהן (כמו פילגש בגבעה), ובתוך התהליך המוביל לחורבן יש תקופות של רגיעה והצלחה (כמו ההזדמנות שניתנה לממלכת ישראל בימי ירבעם השני). כל פורענות כזו היא תמרור שמזהיר מירידה, וכל הצלחה היא הזדמנות לשינוי כיוון.

בשמחת תורה תשפ"ד ראינו מה משמעותו של ניצחון האויב לכמה שעות ובאזור מוגבל. ראינו איך נראית גלות חלקית, בחבלי ארץ מסוימים ולזמן מוגבל, וכשהמדינה עדיין קיימת כדי לקלוט את הגולים. זוהי קריאה לחשבון נפש, ותזכורת לכך שהישיבה בארץ אינה מובנת מאליה.

אם ניקח כדוגמה את התיקון הדרוש ביחס לשפיכות דמים, הרמה הבסיסית היא החישוב הפשוט של עלות־תועלת בהשקעה להצלת חיי אדם. לדוגמה, לפני כחודש נהרגה בתאונת דרכים ד"ר דורית דרור־הדר. לנהג הפוגע היו 185 עבירות תנועה קודמות. הפער בין מידת ההשקעה בחשיבה, פיתוח וייצור אמצעים כמו מיירטי טילים ובין חוסר היכולת להילחם ביצירתיות בעברייני תנועה כבדים הוא בלתי נסבל. נהג כזה הוא כמו כטב"מ אויב שמשוטט בכבישים, אבל מידת ההשקעה כדי להתמודד עימו היא מינימלית. שלילת רישיון איננה מועילה, ודרושים פתרונות יצירתיים שיפנו לאפיקים כלכליים כמו גריטת הרכב ופגיעה במעסיק, איזוק אלקטרוני או כל פתרון אחר שסיעור מוחות רב־תחומי ותקציב מתאים יוכלו להציע.

כל זה נכון גם ביחס לאוזלת היד כנגד חבורות נערים אלימוֹת ברחובות, גובי דמי חסות חמושים, נרצחים חפים מפשע בחברה הערבית והיקפי הנשק הבלתי חוקי בישראל, שרובו עוד לא הופעל אבל הכתובת כבר מצויה על הקיר. כך גם בתחומים נוספים שמושפעים ממדיניות ציבורית: אסון מירון, מוות מרשלנות של תינוקות במעונות, תמותה חסרת תקדים מחצבת ועוד.

על פי תפיסת התנ"ך, האויבים החיצוניים הם אמצעי בלבד, כלי בידי שמים להעניש אותנו על חטאינו. אם כך, ההשקעה העצומה בתקציב הביטחון, בכוח האדם ובצעירינו שמוסרים את מיטב שנותיהם ולעיתים גם את חייהם להגנת ישראל, צריכה להיות משנית מול המאמץ ליצור חברת מופת, להילחם בשחיתות, בעיוות המשפט, באלימות, בפגיעות מיניות ובגילוי עריות, ובשפיכת דם נקי במדינה פנימה.

החוליה החלשה

אינני יודעת חשבונות שמיים, ואין לי גם עניין להכות על חזיהם של אחרים. אני כן מבקשת לערוך את חשבון הנפש החברתי־מוסרי במקום שבו אנחנו יכולים לפעול לפי מיטב הבנתנו כדי לתקן את מה שבעינינו דורש תיקון, או לכל הפחות לזעוק ולדרוש זאת ממי שצריך לקבל את ההחלטות, ולקראת בחירות גם להתנות בכך את קולנו בקלפי.

האחריות מוטלת על כולנו. על ההורים מוטל לחנך להצבת גבולות, לאחריות אישית ולבחירה בטוב. מערכת החינוך צריכה להרחיב את סמכויות המורים ולתת להם כלים כדי למנוע אלימות ובריונות ולחנך ללקיחת אחריות, לראיית הזולת ולשותפות מיטיבה בחברה. כציבור, עלינו לעודד את טובי אנשינו ללכת ולפעול בתחומי החינוך, המשטרה והמנהל הציבורי.

ומעל כל אלו, צריכה לבוא ההנהגה. אם ללמוד מן התנ"ך, מדינת ישראל חייבת לקדם מנהיגות שפועלת מתוך סדר עדיפויות לאומי ברור, ושרואה את עצמה מחויבת לטובת הכלל ולחוסן של המדינה כולה, שפעמים רבות בא לידי ביטוי בחוזק של החוליה החלשה ביותר בשרשרת. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו הנהגה שחורטת על דגלה דאגה למגזר, לחברי המפלגה, התנועה או סתם חברים ומשפחה, ורואה בכוח שקיבלה כלי לקידום עוצמה אישית או טובות הנאה. כדי להבטיח התקדמות לתיקון, נדרשים מבט רחב לטובת הכלל, מקצועיות והבנה שאף אחד לא נמצא מעל החוק, ושכדי לשמור עליו נדרשים משפט צדק, אכיפה וחינוך.

ההבנה שהישיבה בארץ מותנית במעשינו ואיננה מובטחת לנו היא לא מחלישה בעיניי, אלא עשויה להיות מקור עוצמה וכוח להניע שינוי, מתוך התבוננות בלתי פוסקת במציאות ופענוח מה ה' אלוקינו שואל מעמנו, ובלבד שנתבונן בה בכנות ובעיניים פקוחות.

ד"ר מרים (לאור) כהנא היא ראש החוג לתנ"ך במכללת אפרתה ומרצה ב"עולמות", בית הספר ללימודי יהדות ותרבות ישראלית באוניברסיטת בר־אילן