כשתכננתי את הנסיעה שלי עם הילדים לאחי אוהד בגשר־הזיו, אני מודה שהדאגות המרכזיות שלי היו שילוב בין ריב בלתי פוסק במושב האחורי שיגרום לי לרצות להטיח את המאזדה בגדר הפרדה ובין רחפני נפץ שעלולים להטיח בי ובהם כמה קילוגרמים של חומר נפץ לא תקני. אבל כשירדתי מכביש 6 במחלף אליקים התברר שחששתי מהמפגע הלא נכון.

לפתע הרכב התחיל לרעוד. בהתחלה חשבתי שזה כי ירדתי לכביש מקורצף (מה "מקורצף" בזה? בחיים לא ראיתי משהו מקורצף ככה). אבל תוך שתי שניות האוטו כבר רעד בטירוף, רצועות גומי התחילו לעוף באוויר והאוטו משך שמאלה יותר מיאיר גולן בערב יום השואה. הילדים נבהלו, מה שגרם לי מיד לגייס את יכולות נהג המירוצים שבי ולהיבהל גם כן. החזקתי את ההגה בחוזקה וחיכיתי עד יעבור זעם.

המהירות הייתה יחסית גבוהה, ומתוך אינסטינקט לא לחצתי על הברקס אלא האטתי באופן טבעי. גלשתי לאזור השוליים עד שהאוטו עצר לחלוטין. הרגעתי את הילדים ואותי, הוצאתי אותם מהרכב והעמדתי אותם מאחורי גדר ההפרדה, וניגשתי לקדמת הרכב. ראיתי גלגל שעבר עליו טבח. הוא התפוצץ לחלוטין. מיד עשיתי מה שכל אדם הגיוני ושקול היה עושה וצילמתי כדי להעלות לאינסטגרם.

כשהילדים במקום בטוח, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולשקף להם דמות אבהית גברית כמו שדמות אבהית גברית צריכה להיות. ילדים, היכונו, אבא שלכם הגבר עומד להראות לכם את יכולותיו הקדומות כצייד ולהחליף גלגל. ניגשתי לבגאז', ושם התגלתה בעיה ראשונה: שג'אעייה יותר מסודרת ממנו. התחלתי להעביר דברים למושב האחורי - ערימות של בגדים, צעצועים, עבודות יצירה של הילדים שזרקתי בתקווה שיתאדו, בקבוקי מים שהאשמתי את הילדים ששכחו בבית הספר והלכו לאיבוד, שתי נעליים מזוגות שונים, כמה וכמה חגורות, מברג, אוזניות שהאשמתי את פתחי שאיבד לי, כרטיס אשראי שכבר ביטלתי, צנצנת קפה נמס שאלוהים יודע איך הגיעה לשם ועוד עשרים קילו של דברים שלא הייתה לי שום סיבה לשמור אז שמרתי. אחרי רבע שעה הצלחתי סוף־סוף לשלוף את הרזרבי.

תירוצים תירוצים

שמתי משולש זוהר במרחק מה מהרכב, שלפתי את הגלגל, אך אבוי, אין ג'ק. במשך רבע שעה קיללתי את מי שמכר לי את הרכב, ואז אמרתי נואש. החלטתי להתקשר לניידת כזאת שעוזרת לך בתשלום להתבייש בזה שאתה לא גבר.

"אין בעיה אחי, זה אלף שקל וחכה לי שם אני מגיע בעוד שעתיים", אמר לי צעיר ערבי משכיל. החלטתי לוותר על שירותיו ופשוט לנסות לעצור מישהו. מאות אנשים שכנראה שונאים את "הפטריוטים" חלפו על פני. שקלתי את טריק הבחורה היפה והחבר שמסתתר מאחורי התחנה: אולי אבקש מהתאומים לעצור טרמפים? רגע לפני ששלחתי את אדם וגפן למשימה נעצר פתאום ג'יפ לבן במרחק שלושים מטרים ממני.

אין סיטואציה מביכה יותר לגבר מאשר גבר אחר שעוצר כדי לעזור לו להחליף גלגל. הגבר החביב ירד מהרכב בביטחון של מלך אנגלייה ובמבט של "אחי, לא צריך תירוצים" כשאמרתי לו שאין לי ג'ק. הוא שלף ג'ק מהרכב שלו והתחיל במלאכת החלפת הגלגל. אני בינתיים הלכתי לבגאז' כדי לבדוק אם במקרה יש שם גם דברים שאני צריך, ולפתע הבחנתי בתא צדדי שהייתה אמורה להיות עליו מדבקת "יא חתיכת טמבל פה הג'ק". פתחתי וראיתי שאכן כל הציוד הדרוש נמצא שם. סגרתי אותה מהר והחזרתי ציוד מהמושב האחורי כדי שיסתיר את האימפוטנטיות שלי. הגבר־גבר צעק לי: "הכול בסדר שם?", ואני בתגובה טבעית צעקתי בחזרה: "מה פתאום, לא מצאתי את הג'ק".

בתוך שבע דקות הגבר־גבר־גבר סיים את העבודה ואני במבט מבויש שאלתי לשמו. "ישי כגן, אין קשר לאודי", הוא ענה, ואני הודיתי לו מקרב לב ושלושה ילדים. גפן ניצלה את הרגע המביך כדי להקל עליי ולשאול "אבא, למה היית צריך שמישהו יעזור לך?". עניתי שהיא בעונש ואין לה טלפון שבוע. רגע לפני שהבחור נסע הוא אמר לי "אני מבקש ממך רק דבר אחד". מה? "שעד 'הפטריוטים' תסדר את הבגאז'". אחלה ישי כגן.

לא רחוק מהים

עייפים אך מובכים הגענו לגשר־הזיו. הילדים בילו בנעימים בזמן שאני קפצתי לפנצ'רייה לשלם 600 שקל על שני גלגלים חדשים, שקלתי להחליף כבר במרכז ולשלם 800 אבל בסוף החלטתי שלא.

אחרי יום שלם של חוויות רבות עם שלושה ילדים שמספרים לכל מי שהם פוגשים איך מישהו עזר לאבא שלהם להחליף גלגל, יצאנו בחזרה הביתה, זה הזמן לציין שמלבד העובדה שיורים עליהם רחפני נפץ, תושבי הצפון נאלצים להתמודד כיום גם עם בעיה קשה של מחסור בווייז. הלב איתכם. שעה התברברתי בחיפה כי טעיתי באיזו פנייה. אבל בהרבה תושייה מצאתי בסופו של דבר את כביש החוף, שכמו שחשבתי ממוקם לא רחוק מהים.

רגע לפני שעליתי לכביש המהיר שמעתי לפתע צפירה מהצד. מישהי סימנה לי בבהלה לפתוח את החלון. בעלה, שישב לצידה, אמר לי: "אתה נוסע על הג'אנט, יש לך פנצ'ר".

עצרתי בתחנת דלק של מסעדת מקסים, מה שתמיד מזכיר לי את השלום, ויצאתי מהרכב. אשכרה שני פנצ'רים בנסיעה אחת. הפעם בגלגל האחורי. הערתי את הילדים לא כי הייתי חייב אלא כי הייתי צריך את המושב האחורי לחירייה שבבגאז'. הם עמדו מחוץ לרכב ישנוניים ובהו בי במבט של "איפה ישי כגן כשצריך אותו".

לא הייתה לי שום כוונה לאכזב אותם. כמו צ'אק נוריס משולב עם מאיר הר־ציון שלפתי את הגלגל ובתוך עשר דקות וידיים שחורות היינו באוטו בדרך הביתה. אז נכון, אולי זה בעצם לקח לי ארבעים דקות וקצת בכיתי באמצע, אבל את הגלגל הזה החלפתי לגמרי לבד.

אז מה היה לנו: שלושה ילדים, שני פנצ'רים ואחד א־לוהינו. אבל היה שם לא רק אבא שבשמיים, היה שם גם סתם אבא. אבא יותם.