בשעת כתיבת שורות אלו – כפי שהתרגלנו לסייג בשלוש השנים האחרונות – המצב לא ברור. והפעם: יהיה או לא יהיה הסכם כניעה לטרור, המכונה גם הסכם עם איראן.

אכן, בגזרה הצפונית מתקיימת שגרת מקלטים, כאילו שום ארי לא שאג פה לאחרונה ושום לביא לא קם מרבצו. אבל רק כאילו. איום חיזבאללה המבעית שדובר עליו בטרם שרשרת המערכות במלחמה הנוכחית השתנה דרמטית מאז מבצע הביפרים ועד הלום. באין אספקה שוטפת של מזומנים ונשק אווירי באדיבות איראן, צבא הטרור אדיר היכולות הפך לצבא גרילה מאלתר. ובכל זאת, גם אלתורי טרור גובים מחיר דמים של לוחמים ואזרחים, ומשתקים את יישובי גבול הצפון. בוודאי כשמדובר באמצעים מתוחכמים, שמופעלים ביעילות מתסכלת של פיגועי דריסה.

בשאר חלקי הארץ הולכת ונמתחת עד קצה גבול הסבלנות תקופת ההמתנה. אזרחים סבירים, אוהבי חיים, מוצאים את עצמם מצפים בדריכות להתרעת "מצב חירום קיצוני" של פיקוד העורף; נושאים מרום עיניהם שלוש פעמים ביום בתקווה לצפות בלהק מטוסים שיוצא להרעים את שמי איראן ולהביא בשורת הכרעה. בין לבין הם מנסים לפענח את מצב רוחו הנוכחי של נשיא ארה"ב, שמתבטא מדי שעה בשטף הודעות סותרות ומייגעות שעשויות להכריע את עתידנו ועתיד ילדינו.

חידת טראמפ לא נולדה החודש ולא השנה, אבל היא מרתקת במיוחד נוכח האירועים האחרונים. האיש השווה מיליארדים התפרסם לא רק בזכות עסקיו אלא גם כשחקן בדמויות־משנה, היה לכוכב טלוויזיה וריאליטי, ועורר גיחוך בינלאומי כשהצהיר על יומרתו להיבחר לנשיאות ארה"ב. אבל הוא דבק בחזון (יש שיאמרו קפריזה או שיגעון גדלות), מימש את תוכניותיו, והיה לאזרח מספר אחת של מעצמת החופש המערבית.

את כל זה הוא עשה בלי לוותר על סגנונו נטול העכבות, שכמו דואג להזכיר לנו שהג'ינג'י מקווינס פספס כמה וכמה שיעורי נימוסים והליכות. הנשיא טראמפ לא אוהב שלועגים לו, ונוטה לנקוט צעדים דרמטיים אם מישהו מעז לפקפק בכוחו הבלתי מוגבל ובכוחה של ארצות הברית של אמריקה. הוא גם דואג לשגר עקיצות והשפלות בשידור חי לעבר כתבי התקשורת העוינת, ומקפיד להשיל מעליו כל שמץ מזג נשיאותי.

נוכח הצהרות הניצחון המוחץ שפיזר כאן בשנה האחרונה, קשה להניח שהנשיא דונלד ג'ון טראמפ האגדי יפסיק את מלחמת הטוב ברע רגע לפני התזת ראש הנחש. לא ייתכן שהאיש שביקש להחזיר את אמריקה לגדולתה האימפריאלית יוותר על ריסוק ממלכת הטרור, אחרי כל ההישגים שהביא יחד עם מדינת ישראל.

לא ייתכן שהקול הקורא להפיכה נגד משמרות המהפכה יחזק דווקא את המשטר החשוך, המסוכן כל כך לעולם החופשי כולו.

אז זהו, שייתכן. אינטרסים כלכליים, לחצים פוליטיים ואסלאם רדיקלי שמקדש את המוות ואינו מכיר את המושג כניעה מורידים את המערב על הברכיים. במלחמת התרבויות הזאת עומדים מהצד האחד שוחרי שלום וחיים, ומהצד השני מי שרואים ברצח, אונס והתעללות כלים לגיטימיים למימוש תפיסה דתית. התנגשות הציוויליזציות מפגישה נאיביות מערבית אובדת דרך, שלא מסוגלת לעכל כל חריגה מחוקי המשחק, עם ג'יהאד רדיקלי, שהכלל היחיד שהוא מחויב לו הוא כלל ח'ייבר – סחוט את הכופר בדרכי שלום עד שתגיע לעמדת חיסול נוחה.

התחנה המרכזית

בתוך כל זה, שוב צריך לחזור אל דמותו של טראמפ. בניגוד לקודמיו, נשיאים מהמפלגה הדמוקרטית, הוא אינו שוגה באשליות. יחד עם מפלגתו השמרנית הוא נצר כמעט אחרון לתפיסה אמריקנית שפעם חצתה גבולות פוליטיים, תפיסה שהבהירה שאין משא ומתן עם טרור. לא הסכמים שאינם שווים את הדיו שנחתמו בה, לא לחיצות ידיים מפוקפקות. טרור אפשר לנצח רק באומץ לב, בעמידה נחושה, באפס אמון כלפי הבטחות והתחייבויות סרק.

כשעומדים מול מנהיגי טרור, כבר למדנו, אסור לנסות להיכנס לראשם דרך טבלת אינטרסים שמשקללת רווח והפסד. הציפייה שרוצחי המונים יפעלו ברציונליות מחטיאה מכול וכול את המטרה שלמענה הם צוברים נשק וכוח וכספים.

את כל זה לא צריך ללמד את הנשיא טראמפ. הוא זה שמנסה להחזיר למערב אטום העיניים את הראייה הבהירה. אלא שכוחו של המנהיג הבודד מוגבל כשההמונים לא הולכים אחריו, גם אם הוא דמות אדירים סוחפת ודעתנית. אמריקה השבעה והמפונקת מוכנה אולי לעשות כמה קילומטרים בדרך ארוכה, אבל בשביל זה היא צריכה אנרגיה זמינה. היא לא מתכוונת להמתין ליום שבו תהיה גדולה again, כשבינתיים היא עומדת בתחנת הדלק ורואה את הדולרים נוזלים לה מהכיס.

ערב יום הולדתו השמונים מגלה טראמפ שכישורי ההנהגה שלו עומדים למבחן, כשהוא עצמו ניצב בצומת מכריע בין שני אינטרסים שהוא מאמין בהם בכל לב – האינטרס הכלכלי והאינטרס הביטחוני. לא הקריקטורות המבזות והמשפילות בעולם הערבי מניעות אותו, ולא הלעג הפובליציסטי מבית ומחוץ. הדרמה האמיתית מתחוללת בתוך נפשו של נשיא שבאמת ובתמים לא מוכן לתת לטרור לנצח, ולא מוכן לתת לכלכלה להפסיד.