אף אחד לא יודע כיצד ייגמר הסיפור עם איראן, אך דבר אחד כבר די ברור: דונלד טראמפ רצה הסכם, לא מלחמה. בקיץ שעבר ובתחילת האביב הנוכחי הוא אומנם נחלץ להשתתף במערכה הישראלית נגד טהרן, אבל דעת הקהל בארצו כופפה אותו. גם סביבתו הקרובה התאמצה לכופף. הנשיא שהעיר פעם כי איראן אף פעם לא ניצחה במלחמה ומעולם לא הפסידה במשא ומתן, העדיף עקרונית את דרך המשא ומתן. אפשר להבין אותו, אבל גם את האכזבה בישראל כשהנשיא התחרט לפני שבוע ברגע האחרון, והקפיא את פקודת המלחמה. 

הרמטכ"ל זמיר אמר שלשום, ומומלץ להאמין לו יותר מאשר למספידני המערכה, ש"בניין הרשע של משטר האייתוללות נסדק באופן ניכר. מנהיגיו נרדפים, מרבית יכולותיו הצבאיות הושמדו, תוכנית הגרעין הוסגה שנים לאחור, כלכלתו קורסת ואזרחיו טרם הבינו את גודל האסון". מארק דובוביץ', אולי בכיר המבקרים האמריקניים של הסכם הגרעין בעשור הקודם, דיווח השבוע שהמצור הימי של ארצות הברית עולה לאיראן כ־450 מיליון דולר ביום. תעשיית הטילים הבליסטיים שלה עדיין מושבתת. לפני המלחמה היא ייצרה 100 טילים בחודש, כעת – אפס.

עוד מתקפה מתואמת אחת, אמריקנית־ישראלית, יכולה אפוא לקרב את תבוסת האייתוללות, אלא שהאמריקנים אותתו בשבועות האחרונים שאין להם כוח לסבב נוסף. שוב השתלטה עליהם הרוח הבדלנית שגרמה להם להיות מופתעים קשות בפרל־הרבור, ותפתה בעתיד את יריביהם לתקוף במקומות אחרים. אם איראן לא תוכרע ב־2026, סין תסתער יום אחד על טאיוואן, צפון קוריאה תרעיש את סיאול, ורוסיה תעולל לפינלנד מה שהיא עושה לאוקראינה. חופש השיט הבינלאומי יתכווץ אנושות. וושינגטון תשלם ריבית נשך תמורת הפסקת אש מוקדמת מדי בחזית איראן 2026 והסרת המצור. כשהשורות הללו יורדות לדפוס נראה שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לה ולעולם החופשי הוא סירוב איראני להתפשר.