משהו משתנה בשפה הישראלית סביב המלחמה. במשך שנים רבות זו נתפסה כאן כהכרח קשה, אך בשנים האחרונות הולכת ומתבססת שפה אחרת, שמציגה את המלחמה כמקור לגאווה, להתעלות וגם לשמחה.
אפשר לראות זאת בדמותו של הרב אברהם זרביב, מילואימניק על דחפור די־9, ששמו הוליד פועל חדש: "לזרבב את עזה". כבר אין מדובר רק בהריסת מבנים לצורך מבצעי או ביצירת מרחב ביטחון, אלא ההרס עצמו הופך לסמל, להישג, לסיפור של ניצחון.
בכתבה על אירוע של ארגון תורת המדינה ומרכז יכין צוטט זרביב כשהוא מתאר את תוצאות פעולתו: "לעשרות אלפי משפחות אין נייר, אין תמונת ילדות, אין תעודות זהות, אין להן בית. אין להן כלום". בהמשך אמר גם שבעזה "בעשרות השנים הבאות למיליון ילדים לא יהיה איפה לישון". בדבריו הסבל האזרחי עצמו מוצג כחלק מתמונת הניצחון. הדימוי הזה נראה היטב בסרטון של אור רייכרט, שנאמר בו "רב אברהם, זרבבת – אשריך. בששון שיטחת את אויביך".
הכי מעניין
המילה החשובה כאן איננה "שיטחת", אלא "בששון". זהו תיאור קשה. מלחמה אכן כוללת הריסת תשתיות, פתיחת צירים, פגיעה במערכי אויב ולעיתים הרס אזרחי רחב. חשוב שנזכור שהמלחמה נשארת מעשה אלים ואכזר, ועליה לעורר בנו זעזוע גם כשהיא מוצדקת.
הרב אברהם זרביב | צילום: לירון מולדובן, פלאש 90
הרב זרביב עצמו אינו לב הסיפור - הוא תסמין. האירוע שבו אמר את הדברים לא עסק בדמותו האישית, אלא נערך כחלק מיוזמה להחלפת מסמך "רוח צה"ל". לפי היוזמה, המלחמה איננה רק כורח ביטחוני שנכפה עלינו. היא נתפסת גם כשליחות, כמשימה בעלת משמעות רוחנית ולאומית רחבה.
מסמך רוח צה"ל הוא קוד ערכי שנועד להחזיק את המתח בין הצורך בהגנה ובחתירה לניצחון ובין מגבלות הכוח. הוא מבקש להזכיר לחייל ולמפקד שגם בעת מלחמה קיימים מגבלות, שגם הפעלת כוח דורשת ריסון, ושגם ניצחון מתקיים בתוך מסגרת מוסרית.
מתוך ההריסות של שתי מלחמות עולם התקבעה במערב התפיסה שגם כאשר הכוח נדרש, הוא נותר אמצעי ולא יעד. אצלנו השם "צבא הגנה לישראל" הוא הצהרה מוסרית. הוא אומר שהפעלת כוח מקבלת הצדקה מתוך הגנה על חיים - אנחנו נלחמים כדי להגן. אנחנו מפעילים אלימות כי הופעלה נגדנו אלימות, או כי יש איום ממשי שצריך לעצור.
אחרי טבח שמחת תורה הזעם ברור, וגם הרצון להכות בחזרה מובן. כל מי שראה את הזוועות בעוטף עזה מבין היטב את הדחף הזה. הכאב אמיתי, והצורך להגן על ישראל אמיתי. דווקא לכן צריך לשמור על ערנות מוסרית. מלחמות משנות חברות, ומזיזות בהדרגה גבולות שהיו פעם ברורים. מה שנראה חריג ובלתי מתקבל על הדעת ברגע אחד הופך בהמשך לנורמה, ואז לנקודת המוצא החדשה.
כך קרה למשל סביב הסיכולים הממוקדים בתקופת האינתיפאדה השנייה. באותן שנים התנהל בישראל דיון ציבורי ומשפטי על האפשרות לחסל אדם ללא משפט. גם מי שתמך בכך הבין שיש כאן חציית קו קשה: טעות בזיהוי, מידע חלקי, מקרים שהיה אפשר לעצור את המבוקש ולהעמידו לדין - ולא פחות חשוב, החשש שהחריג יהפוך לשיטה.
בסופו של דבר התגבשה נורמה שאפשרה סיכול ממוקד בתנאים מסוימים. הבעיות המוסריות לא נעלמו, אלא עברו לגור בתוך ההיתר. במשך השנים הגבול המשיך להימתח. מה שהחל כחיסול של אדם אחד הפך לעיתים לפעולות שנהרגים בהן עשרות אזרחים כדי לחסל בכיר בארגון אויב. לעיתים גם זה הכרח ביטחוני. ועדיין, קשה להתעלם מהדפוס: מכורח המציאות גבולות המצפון נמתחים, ובהדרגה הגבול החדש נדמה טבעי.
תופעה דומה אפשר לראות בתגובות השמחה לקידום חוק עונש מוות למחבלים. ניתן להבין את הרצון בענישה מרבית, אולם חברה שמרימה כוסית סביב האפשרות החוקית להרוג ומקשטת עוגה בחבל תלייה משנה בהדרגה את היחס שלה לכוח, לאלימות ולמוות – ובהכרח גם את פניה.
ישראל זקוקה לכוח. אחרי 7 באוקטובר קשה לחלוק על כך. אך ישראל זקוקה גם לעמדה מוסרית איתנה, ששומרת על החברה והמדינה לא פחות מטנקים וממטוסים. מלחמה עלולה להיות הכרח, אסור שתהפוך לזהות.
ד״ר שי דרור טגנר הוא חוקר במכון פריז לחברה משותפת באוניברסיטת חיפה