גם השבוע הוא שיקר לי, הג'מיני. שוב מצאתי את עצמי מבקשת עזרה מאחת מתוכנות הבינה המלאכותית הזמינות לכול, ושוב היא השיבה את פניי ריקם. רגע, בואו נדייק, ריקם זה לא היה. אילו הג'מיני היה אומר בענווה מלאכותית שהוא לא יודע, זה היה בסדר, אבל הוא פשוט המציא דברים שלא היו ולא נבראו. זה קרה כשכתבתי פינה חדשה לתוכנית "מהצד השני" של גיא זהר. חיפשתי התבטאויות מסוימות של פוליטיקאים, שזכרתי במעורפל. ביקשתי מהג'מיני שידייק אותי וייתן לי מראי מקום. ובכן, הבחור פשוט המציא מסיבות עיתונאים וראיונות שלא היו. הלכתי וחפרתי בהתאם למפת האוצר שהוא שרטט אבל נאדה, גורנישט, יוק.

אילו זו הייתה הפעם הראשונה – ניחא, קורה. אבל גם כשביקשתי ממנו לחבר ציטוט לבעליו, אמירה של זמר כלשהו שנאמרה בשבועות האחרונים, הוא הציע לי את אריק איינשטיין, עוזי חיטמן ועוד כל מיני זמרים שלא ברור איך הם הצליחו להעביר שדרים בין־עולמיים בכזאת קלות. כן, שקרן כרוני. היו לי עוד ניסיונות כושלים כאלה.

לא, אני לא מתכוונת לכתוב נגד הבינה המלאכותית, רק לקטר עליה קצת וגם להזכיר שהיא עדיין מוגבלת. הבקיאים יגידו לי שהכול באשמתי, שאני צריכה לעשות מנוי פרימיום ולא ללכת על הגרסה החינמית, שאני לא כותבת את הפרומפט הנכון, ושאם רק אתאמן על זה, אצליח ללמוד את היתרונות וייפתח בפניי עולם. הם צודקים. כבר תקופה אני מנסה למצוא חלון זמן קבוע ביומן כדי לתרגל שיח פורה יותר עם הבינה, והבנה עמוקה יותר איך היא יכולה לסייע לי, אבל זה לא קורה. עד שאני אמצא אותו, אתם יכולים להיות בטוחים שאת הטורים שלי אני כותבת לבד.

כמויות המידע הזורם באינטרנט, וביתר שאת כלי הבינה המלאכותית, הביאו אל מערכת החינוך את השאלה אם להמשיך בהנחלת הידע כפי שנעשה תמיד, או להתמקד במתן כלים לכריית הידע וארגון שלו. המצדדים באפשרות השנייה טוענים שיש גבול ליכולת הידע האנושי ובוודאי ליכולת הקשב, ושכל המידע מונח לנו היום במכשיר קטן שהולך איתנו לכל מקום. לכן אין צורך לדעת, צריך רק להנגיש את הידע.

אני נמצאת בצד האחר של הסקאלה, וחושבת שכדי שאנשים בוגרים יוכלו לנהל שיחה אינטליגנטית ויבינו פחות או יותר באיזה עולם הם חיים, צריך להעניק להם ידע אמיתי במקצועות הבסיס ההומניים. אי אפשר לדבר על הווה ועתיד בלי היסטוריה, אי אפשר להבין את מערכות היחסים בין מדינות העולם בלי גיאוגרפיה, אי אפשר להתנהל בשפה העברית בלי לדעת קצת לשון, ואי אפשר ליצור, לכתוב ולנהל שיח בלי ידע בסיסי בספרות ותרבות. כדי להיות אזרח במדינה, אדם חייב שיהיה לו רקע תשתיתי באזרחות, וכדי לחיות בישראל או בכלל להיות יהודי בעולם הזה, כל אחד צריך לרכוש ידע בסיסי בתנ"ך וביהדות.

כל זה, אגב, לא סותר את הבינה ואת היכולות שלה, ואת העובדה שניתן להכין באמצעותה תוצרים טובים, שילכו וישתכללו עם הזמן. עד כמה הבינה תנהל אותנו, אילו מקצועות היא תחליף והאם באמת היידישע מאמע צריכה לשאוף שהבת שלה תבחר להיות מטפלת רגשית או גננת והבן שרברב או הנדימן, משום שרוב התחומים האחרים יבוצעו על ידי הבינה? אני לא יודעת, אבל יש שדה אחד שהוויכוח על כריית ידע מול רכישת ידע לא נוגע אליו. תחום שבו לעמל, לעיסוק בלימוד, יש ערך משל עצמו. וזה כבר לא קשור רק לתלמידים ולבית הספר, זה נוגע לכולנו.

ללוש בלי כפפות

העולם סביבנו מכוון מטרה, תוצאה, תוצר. אני כותבת עכשיו כדי שלבסוף יצמח טור, עוד מעט אגרר תפוחי אדמה ובצל ואערבב עם בשר טחון כדי שהילדים יאכלו קציצות. מדענים חוקרים מחלות כדי למצוא תרופה, וכלכלנים מתעסקים בכסף כדי להגדיל את שורת הרווח. בכל אלה יכולה הבינה לעזור ולהתערב. אבל העיסוק בתורה איננו מכוון לשורה תחתונה, או מדויק יותר: לא רק אליה.

כן, גם ביהדות יש רצועות של תכלס. מי שרוצה לחיות חיי תורה ומצוות חייב לדעת מה הדין במקרה כזה או אחר, מה כתוב בפרשת השבוע, ומה מספרים לנו החגים. הרצועות הללו הן חלק חשוב מאוד, אבל רק חלק.

האיש והאישה היהודים מברכים בכל בוקר "לעסוק בדברי תורה". לא לדעת תורה, לא לחבר מאמר של תורה, אלא לעסוק. בידיים, עם הנשמה, ללוש בלי כפפות. ללמוד ולהעמיק ולהתלבט, ולפעמים לא להבין ואולי גם לתמוה.

העיסוק המתמיד, היומיומי, בתורה ובדברי חכמים, מאנשי הכנסת הגדולה ועד ימינו, מאפשר לנו לאפס ולכוונן את היום, להיזכר בייעוד שלנו ובמה אנחנו עושים כאן בכלל. לימוד כזה, בין אם הוא בספר ישעיהו ובין אם במסכת חולין, מרים לנו רגע את הראש ממשבר בעבודה או ממהומה חדשותית תורנית. אנחנו נזכרים מי אנחנו, מאיפה באנו. אין פלא שבעולם כל כך לא יציב, יותר ויותר אנשים קובעים לעצמם זמן יומי לתורה. בתוך המהומה הם מפנים לעצמם רגע על־זמני.

רבא, האמורא, המציא את המושג "תורה דיליה", תורתו של האדם. בחג השבועות קיבלנו תורה שמיימית, כתובה, חרוטה, קבועה. אבל מאז ועד היום היא ממשיכה ומתפתחת, וכל אדם שהופך בה ולומד אותה, ממשיך את השרשרת הארוכה של העם היהודי. היא מתערבבת עם נטיות האופי שלו, עם המידות והמחשבות שלו והופכת להיות התורה שלו, הבשורה שלו, האות שהוא מביא אל היצירה הגדולה של עם ישראל.

ואת העמל הזה, את הערבוב והעיבוד הזה, את החיבור הפנימי, אף בינה מלאכותית לא יכולה לעשות במקומנו. התורה הייתה ותישאר מתנה משמיים לבני אדם. אפשר להיעזר בתוכנות ובבינות, במאמרים ובחיתוכים שהקִדמה מציעה לנו כדי לחבר שיעור לשבועות. אבל בסוף, מי שאמור להעביר את השיעור, לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות, הוא האדם היהודי עצמו. הוא ולא מחשב.

 לתגובות: Ofralax@gmail.com