קצין אמיץ בגזרת הצפון שם את נפשו בכפו והכריז בטלוויזיה שהרחפנים הם לא סכנה קיומית. זה לא עזר, כמובן. העיסוק העיתונאי הנמרץ באמל"ח האווירי של חיזבאללה ממשיך לתאר אותו כנשק שובר שוויון, לעיתים עד גבול התבהלה. טענת מחדל חמורה נוספת לרשימת המחדלים הארוכה – האמיתיים והמדומים – של מערכת הביטחון והדרג המדיני: איך זה שצה"ל לא נערך לקדם את פני הרעה? למה אין מספיק רשתות? עד מתי ישמשו החיילים ותושבי הצפון כבשר תותחים של ההחלטה לדבוק בינתיים ב"הפסקת האש"?

לכאורה, זה סימן טוב. עד לא מזמן הייתה פה כמיהה תקשורתית ועממית להפסקות אש. רוב הישראלים התנגדו לכיבוש עזה גם כשחמאס הציק קשות לתושבי שדרות או הסביבה, ולא העלו על דעתם את אפשרות השיבה של חיילינו ללבנון. ארגון הבריחה ארבע אימהות נחשב למופת של הצלת נפשות חיילינו מלחימה מיותרת ברצועת ביטחון דקיקה בלבנון. גם תושבי הצפון עצמם לא דרשו כיבושים, לכל היותר התריעו שחיזבאללה חופר להם מנהרות מתחת לבתים וביקשו שצה"ל יעשה משהו, אף פעם לא היה ברור מה בדיוק. עכשיו הכיוון הפוך: עם ישראל רוצה מלחמה עם לבנון. הוא תובע מממשלתו ומצה"ל להרחיב את רצועת הביטחון בצפון עד לטווח הסיבים האופטיים לפחות, צפונה מהליטני. אחר כך נראה.

אבל האם יש לצה"ל מספיק כוחות כדי לצלוח את הליטני לכל אורכו, ולהישאר שם שנים? ספק גדול. קודם כול צריך להאריך את השירות הצבאי הסדיר, לגייס חרדים, ולתת למילואימניקים להתאושש. זה ייקח זמן. צריך גם לראות מה קורה בחזית איראן. הרי כל נער בארץ מבין שנשיכת השפתיים הישראלית בחזית הצפון קשורה למתרחש בחזית המזרח. נתניהו מאמין שטראמפ יפתור למעננו את בעיית איראן, ולכן מציית לגחמותיו בעניין לבנון. ייתכן שהאמונה הזו תופרך במהלך הקיץ, והנשיא האמריקני המוזר יחתום על הסכם בעייתי עם טהרן, אך לפי שעה מדובר בהתנהלות סבירה בהחלט. היא עולה בקנה אחד עם תפקידי ההנהגה פה במצבי חירום: להחליט מה חשוב ודחוף יותר לביטחון ישראל, ולתעדף בהתאם את הטיפול בגזרות השונות.

כל המועמדים שמתחממים על קו הזינוק לראשות הממשלה היו נוהגים באופן דומה. בנט, איזנקוט, ליברמן. אין להם פתרונות ביטחוניים או מדיניים שונים בתכלית מהפתרונות הזמניים של נתניהו בצפון. כולם גם היו מיישרים קו עם המדיניות העכשווית ברצועת עזה, שהיא כמובן פועל יוצא של עסקת החטופים ששלושתם תמכו בה בפה מלא. ברגע שממשלת נתניהו כרעה תחת הלחץ של התקשורת והרחוב בסוגיה הכאובה, היה די ברור שלא נוכל לחזור בהקדם ללחימה, ואולי מראש לא הייתה ברירה אחרת. גם במלחמת העצמאות או יום הכיפורים צה"ל נעצר מוקדם מכפי שרצה. אנחנו לא לבד במערכה מול הערבים, ויש גבול ליכולות של צה"ל. הוא יכול הרבה דברים, אבל אינו כול־יכול.  

ובאשר לרחפנים, הם נמצאים פה כבר ארבעים שנה, עוד מליל הגלשונים הנורא בסתיו 87', אך דווקא כעת יש יסוד לתקווה שהבעיה תתכווץ בהדרגה. מערכת הביטחון על שלל זרועותיה מצאה בעבר פתרונות מלאים או מיטביים לבעיות שעוררו פה מועקה דומה ואף חמורה יותר: טילי הקרקע־אוויר שעשו שמות במטוסינו בשנות השבעים, פיגועי ההתאבדות, טרור הבודדים, וכמובן הטרור הרקטי. ייתכן שבקרוב יושלם גם הטיפול באיום הגרעין האיראני, ואז ממילא תתכווץ בעיית רחפני חיזבאללה וחיזבאללה בכלל. ערב חג, אחרי כל מה שצה"ל והמוסד עוללו לאיראן מאז הקיץ שעבר, מותר לנו לחטוא קצת באופטימיות.  

החטא ועונשם

בלשון המעטה, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לא נראה אפוף חרדה או תוגה ביום שלמחרת הבשורה על צו המעצר שמתבשל נגדו בהאג. "מה לעשות, לא יהיו עכשיו קניות בפריז", הוא כאילו נאנח שלשום, אבל זה היה בצחוק.  עד שנכנס לפוליטיקה לא יצא אי־פעם מהארץ, כמו הוריו אגב. ב־11 שנותיו כחבר כנסת או חבר ממשלה טס לחו"ל שבע פעמים בלבד, לצורכי עבודה. אומנם בקרוב עמד לטוס לכנס של ה־OECD, ועכשיו כבר לא יוכל לטוס, אך ככל שהדברים תלויים בו, הרשות הפלסטינית תשלם בריבית דריבית את מחיר הכרטיס שיתבטל. ברור לו לחלוטין שהיא התניעה את המהלך האנטישמי, והוא נערך להעניש אותה לצורכי הרתעה. לדעתו, רק כך היא תחדל להציק לישראל בזירה הבינלאומית. לא, הוא לא שותף לחששות שהתיאום הביטחוני עם הרש"פ יופסק אם יכביד את היד עליה, בין השאר מפני שהיא זקוקה לתיאום הזה יותר מאיתנו לצורכי טיפול בתסיסה הפנימית אצלה. עובדה: התיאום הזה נמשך למרות ההתעקשויות של סמוטריץ' לעקל תקציבים שלה לטובת כיסוי חובותיה לחברת החשמל ולמשפחות נפגעי טרור. אם יכאב לה פי כמה, היא עשויה להפסיק לחפש את אושרה בהאג.