בליל יום ירושלים – תסלחו לי על החזרה בזמן – פתח הרב יהודה שלוש את דרשתו בדברים על "יום נתניה" דווקא. "כולם מסתכלים על היום הזה כיום שבו שוחררה ירושלים, ובצדק. אבל אני רוצה לספר לכם על היום הזה פה בנתניה", אמר.

הרב יהודה מכהן זה שנים רבות כרב שכונות מזרח נתניה, ושנים רבות עוד יותר כגיסי. אביו, הרב דוד חיים שלוש זצ"ל, היה רבה הראשי המיתולוגי של העיר. בדרשתו בשבוע שעבר סיפר הרב יהודה איך ערב מלחמת ששת הימים, כשהוא עצמו היה כבן שמונה שנים, הגיע לביתם מפקד הג"א – גרסת האלף הקודם לפיקוד העורף. הקצין הפקיד בידי אביו 20 אלף סדינים, שניים לכל גופה. "היכן ששוכן היום קניון השרון, הייתה אז אדמה שטוחה שיועדה לקברי המונים", סיפר הרב יהודה בליל יום ירושלים. "הצפי של הצבא היה שבנתניה ייהרגו במלחמה הקרבה עשרת אלפים תושבים. זה היה המצב אז. כך הסתכלו מפקדי הצבא על נתניה. היה פחד. היו חרדה ובהלה".

הרב יהודה המשיך וסיפר איך שולי הכבישים הצרים של נתניה נחפרו, "וזה היה המקלט הציבורי בעיר. על הכביש היו שקי חול, ואתה הולך ביניהם. זו הייתה האווירה. נתניה הייתה בחרדת א־לוהים. יום ולילה אזעקות, אבא שלי זצ"ל יושב במקלט קטן וקורא עם כל השכנים סליחות וי"ג מידות. והיו שם בכי. חרדה. פחד א־לוהים. אחרי שישה ימים נושענו וכל זה נשכח. כולם מדברים על ניצחון ירושלים, אבל צריך לדעת שהניסים והנפלאות לפני 59 שנים היו גם כאן".

נראה שאין דרך מדויקת יותר לתאר את עומק הסיסמה המוכרת – "יש"ע זה כאן". מלחמת ששת הימים הביאה לשחרור חבלי ארץ האבות והשבתם לעם ישראל, אבל עוד קודם לכן בלמה פלישה איומה לישראל הקטנה. הניצחון המטאורי הציל את הערים והיישובים הרבים הסמוכים לקו הירוק המלאכותי שחוצה חלק ניכר מארץ ישראל. הקו השברירי הזה איננו הקו המפריד בין יציבות ושלום ובין חלומות משיחיים. הקו הזה הוא־הוא האיום על היציבות והשלום. הוא קו העיוורון שלנו, שמערפל את ההפנמה של מה שתוסס ורוחש וגועש מעבר לו. מי שחושב להימלט בית קו החוף, עם הגב להר, עם הראש לשם, עשוי לקבל דחיפת טרור עצומה נוספת. אי אפשר להפקיר את ביטחון ישראל – המדינה והעם – לידי כוחות עוינים שיקבלו עצמאות על חשבון קיומנו.

ימי התשועה של שלהי אייר אינם מבטאים רוח חג של מגזר אחד, אלא של אומה שלמה שחוברה לה יחדיו, תרצה או לא תרצה. אותו מתח בינעירוני, בין קו החוף לבירת ישראל, מתקיים גם סביב חג מתן תורה. אתה יכול לשמור שבת באדיקות, או לבלות את יום כיפור עם אבטיח קר על שפת הבריכה – כך או כך אתה יעד יהודי מבוקש שגזר דין מוות פסיכוטי מתנוסס מעל ראשו. הגורל האחד ששם אותנו כאן, בארץ הזאת, הוא גורל של נצח ישראל לא ישקר. סיסמת "עם ישראל חי" המרגשת, הנישאת במסעות לגיא ההשמדה האירופי כמו גם בתחרויות זמר באותה יבשת, היא הצהרת אמונה בצד ודאות.

יותר זכור, פחות שמור

ערב חג השבועות, האתגר המרכזי של בנות הבית היה להגיע לבית הכנסת נקיות ויבשות. בעוד אנחנו לבשנו לבן לרגל חג מתן תורה, השכנים שלנו בבת־ים חגגו את חג המים. מי שמבין ברמת שקיפות של בדים מבין את הבעיה. השכנים שבכל יום אחר בשבוע היו שותפינו למשחקי קלאס ודג מלוח הפכו לגורם עוין שמאיים על קדושתו של יום ועל צניעותנו, בהמטרת כמות אינסופית של ביצים ופצצות מים.

הבנת פערי השפה בין דתיים לחילונים הכתה בי אז ומלווה אותי עד היום. וכאז גם היום, אני מתעכבת על מה שבכל זאת מעודד בתמונה מלאת הסתירות שהצטיירה בשכונה שלנו בכל חג מחדש: סוכות שנבנות תחת תקרה, עוגיות מחמיצות לצד מצות בפיקניקים במהלך הפסח, ומסורת קנאית של זכור את יום השבת בנסיעות למסלולי שטח או לפחות לחוף הים. וזו דווקא הייתה התמונה המעודדת. קצת פחות שמור, קצת יותר זכור, והנה אנחנו מציינים חג אחד, שבת אחת.

במרחק כמה עשרות קילומטרים מאיתנו התקיימה בירושלים מסורת מעוררת קנאה של צעדת שבועות לכותל המערבי. היא החלה בעיצומו של חג השבועות תשכ"ז, שבוע אחרי שחרור העיר העתיקה וסביבתה, כשרבבות צבאו על הרובע היהודי בצעידה המונית ונרגשת של ילדים שחוזרים הביתה. ההתעלות הרוחנית, כידוע, לא הייתה אז נחלת בעלי הזיקה לירושלים בלבד. בן דודי השמוצניק, המבוגר ממני בחצי יובל, מספר שהיה ברור לו ולחבריו שיש "להשיב מיידית את השטחים לבעליהם הערבים"; אולם בטרם ישיבו אותם, מיהרו הקיבוצניקים לעלות על אוטובוסים ולהגיע לסיורים מאורגנים בחברון, במזרח ירושלים, ביהודה ובשומרון – היכן שהתרחשו עלילות התנ"ך שהם אינם מאמינים בו.

מה הביא אותם לשם? מנין התעוררו ההצהרות המשיחיות של כותרות העיתונים ומיטב הוגי הדעות של השמאל־שבשמאל נוכח השיבה לערי האבות? נראה שאותו כוח נצחי שהביא את השכנים שלנו בבת־ים לחגוג את שבועות בפצצות מים ועוגת גבינה, עם או בלי הכרת החיבור בין מים וחלב לתורה. מי שה"זכור" הזה מעורר אצלו גיחוך, שלא לומר חלחלה, ראוי שייזכר במדרש על התורה והמים. מה מים סם חיים, אף תורה סם חיים. מה מים זורמים ממקום גבוה למקום נמוך, כך תורה נלמדת מתוך ענווה ונמיכות קומה. לא לחינם נמסרה בידי הענו באדם.

במעמד הר סיני עמדנו כולנו יחד, שונים ויראים, שומרים וזוכרים. לרגלי ההר הבטנו כולנו למעלה, מתוך שפלות רוח של מי שרואים את הקולות ולא יכולים להגיע לקצה השגתם. הגדולים שבהם יזכו למחמאה הגדולה מכולם – תלמידי חכמים. לנצח תלמידים, גם אם חכמים. וזה סוד הקסם של ירושלים ושל נתניה ושל בת־ים. של עיר ורוח האומה שחוברו לה יחדיו.

לתגובות: orlygogo@gmail.com