בימים האחרונים נשמעים במחנה הלאומי קולות המזהירים אותנו מפני עמידה על עקרונותינו. הם טוענים כי הדרישה לגיוס חרדים תשחק לידי האופוזיציה ותפרק את ברית הימין המסורתית. התגובה שלי ברורה: כן, לפרק. לא את ממשלת הימין, אלא את פרדיגמת "הגוש האמוני" במתכונתה הנוכחית - ברית פוליטית שהפכה לסכנה קיומית לשרידותו של המפעל הציוני.
עוד כתבות בנושא
הליכוד אמור להיות מפלגה לאומית ליברלית, ההולכת בדרכו של זאב ז'בוטינסקי ופועלת לאור הערכים המפורטים בחוקת התנועה, ובראשם כלכלה חופשית ושירות סדיר לכל אזרחי המדינה. אלו הן מטרות התנועה, וכל מי שמתפקד אליה אמור להצהיר שהוא מזדהה איתן.
מי שאיבד את הדרך הוא מי שהפסיק להתעקש על הערכים הללו, לא מי שכן מתעקש עליהם. מי שמייצג את ערכי התנועה הוא בטח לא מי שמצדיק את הפטור הגורף בכל מיני תירוצים. אי אפשר לקדם את מטרות התנועה הלאומית־ליברלית כל עוד העסקנים החרדים, שמתנגדים לכל מהלך של שילוב אמיתי, הם השותפים העיקריים שלנו.
הכי מעניין
עומק המשבר נחשף במלוא עוזו ב־7 באוקטובר. למדנו משהו פשוט: חמאס הוא האויב, לא הצד השני בפוליטיקה. גם מי שכמוני רואה חשיבות עצומה בתיקון מערכת המשפט, חייב להבין שמי שאחרי הטבח עדיין רואה ביצחק עמית אויב דחוף יותר מחמאס סובל מפשיטת רגל מוסרית ואסטרטגית. למדנו גם שותפות מהי: מי שמוכן לסכן את חייו ואת חיי ילדיו כדי להגן על המדינה הוא השותף שלי, לא מי שעושה הכול כדי להשתמט ממלחמת מצווה.
חשוב לומר ביושר: הציבור החרדי, ברגעי האימה של 7 באוקטובר, רצה בהמוניו להתגייס ולהילחם כתף אל כתף עם אחיו הדתיים והחילונים. הרוח הזו הייתה שם, אבל ההנהגה הפוליטית של החרדים בלמה זאת ומנעה מהם להשתלב.
ש״ס ויהדות התורה פוגעות קודם כול בציבור החרדי עצמו. הן משאירות אותו עני, ללא כישורים בסיסיים במתמטיקה ובאנגלית, ונזקק לקצבאות רק כדי שהפוליטיקאים יוכלו להמשיך לשלוט בו ללא עוררין. אחרי שהעסקנים דחו אינספור פשרות שהנחנו על השולחן רק כדי לפטור מגיוס גם את מי שכלל לא לומד תורה, המסקנה אחת: הם מסרבים לראות בעצמם שותפים למדינת ישראל. אם המפלגות החרדיות מאיימות לפרק את הגוש כדי לא להילחם – שיפרקו.
עוד כתבות בנושא
המחיר של ההתבדלות הזו הוא קיומי. צה"ל נדרש להחזיק פרימטר בעזה, להציב כוחות נרחבים בצפון, לסכל טרור ביהודה ושומרון ולהקים חטיבות חדשות בגבול המזרחי. המעמסה על מערך המילואים הגיעה לממדים חסרי תקדים בתולדות צה"ל – מילואימניקים קורסים תחת הנטל, משפחות מתפרקות ועסקים נסגרים.
הימין הריאליסטי, שאני גאה להיות חלק ממנו, תובע הכרעה צבאית ושליטה ביטחונית מלאה, אך אי אפשר לדרוש החזקת שטח ונוכחות צבאית ובו בזמן לפטור עשרות אלפי צעירים מחובת השירות. זו אינה סוגיה תיאורטית של "שוויון בנטל", אלא משוואה מתמטית צרופה של הישרדות.
במקביל, פצצת הזמן הכלכלית מתקתקת מהר עוד יותר. עד 2050 שיעור החרדים צפוי להגיע לכ־24 אחוזים מהאוכלוסייה, עם אובדן תוצר שמוערך בכ־160 מיליארד שקלים בשנה. משק בית חרדי משלם כיום רק כ־33 אחוזים מתשלומי החובה שמשלם משק בית יהודי לא חרדי, ושיעור התעסוקה של גברים חרדים עומד על כ־54 אחוזים בלבד, לעומת כמעט 87 אחוזים במגזר הכללי. כדי לסבסד אוכלוסייה שאינה מכניסה מספיק לקופה, המדינה תיאלץ להעלות מיסים לרמות מחרידות, ולקצץ באכזריות בבריאות, בחינוך ובתשתיות. כל הישגי המחנה הלאומי – חוקי הריבונות, היישובים ביהודה ושומרון או הכרעת האויבים – ייפלו כמגדל קלפים אם המדינה תקרוס מבפנים.
אני ציוני גאה. בשבילי הציונות היא תכלית הכול. בחרתי לעלות לארץ, ואני מתכוון לבנות אותה למען עתיד ילדיי ונכדיי, יהיו הקשיים אשר יהיו. אך לא נוכל להישען רק על אידיאליזם של המשרתים והעובדים – המנוע שמחזיק את המדינה – כדי לממן ציבור הולך וגדל שפוליטיקאים ציניים מונעים ממנו להשתלב.
לוחמי חטיבת החשמונאים בפעילות בעזה | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
צו השעה הוא מנהיגות לאומית שמרנית, אחראית ואותנטית. עלינו להתעלות מעל לשיקולי ההישרדות הפוליטית של הרגע, ולפעול באומץ היסטורי. אנו מסרבים להיות בני ערובה של קונספציה פוליטית שגוועה. שותפות אמת נבנית בדם וביזע, ואם בשם הפטור הגורף יש מי שבוחר לפרק אותה – אנו לא נירתע. מתוך האומץ הזה נבנה מציאות ישראלית חדשה, ציונית, חזקה ומשגשגת.
עוד כתבות בנושא
