אחרי שבמשך דקות ארוכות מתח ביקורת נוקבת על מה שהוא קורא "ממשלת החורבן" ועל בנימין נתניהו בפרט, הבהיר ידידי: "שיהיה ברור, אני מתנגד חריפות לביבי, ואני הולך להצביע לו". איך זה מסתדר ביחד? "במילה אחת", הוא עונה, "אלטרנטיבה". בקצת יותר מילים – "אין כרגע שום חלופה רצינית לנתניהו שאני מרגיש שאני יכול לסמוך עליה בניהול המדינה".

נפגשנו לריאיון שבסיומו התפתחה שיחה ידידותית, אוף רקורד – לא מאושר לפרסום בשמו, כי לדעתו דעתו לא חשובה. הוא מדבר מתון, מחויך, כמו מסביר לילדה מתקשה על אודות מצב האומה ומצב ההנהגה, ככה שתצליח להבין. אנחנו מסכימים על חלק מהדברים, חולקים על הרבה אבל לא על המון. הוא שרד את התופת ביישוב מוכר בנגב המערבי, נלחם על חיי בני משפחתו שנחטפו והושבו בעסקה הראשונה, "תודה לא־ל ולצבא ואולי קצת־קצת גם לממשלה, אבל זה לא העניין".

כמה חודשים טובים עברו מאז אותה שיחה, וכשאני שואלת אותו השבוע "עדיין ביבי?", הוא עונה בחוסר רצון: "עדיין ביבי, ועדיין זה לא לפרסום". למה? "כי אני לא מוכן לומר מילה טובה עליו או על הממשלה שלו". הפעם אני כבר יודעת לפתור בעצמי את פרדוקס ההצבעה. במילה אחת: אלטרנטיבה. בקצת יותר מילים – עד כה לא נכנס לזירה שום גורם שבן־שיחי לא היה מודע לקיומו הפוליטי בפגישתנו הקודמת. אין הפתעות טובות, אבל מותר לקוות, הוא עונה בהודעה ושולח סמיילי צוחק. לקוות למה? למשהו שיאפשר לו להצביע למפלגה שהוא גם תומך בה. תומך באמת.

סוגיית האלטרנטיבה העניקה לליכוד בראשות נתניהו שוב ושוב את הרכבת הממשלה. לצד ההצבעה הלעומתית, שצופפה סביבו את השורות מימין, נהנה נתניהו גם מציפוף קולות מרכז ששונאים את המנהיג, אבל מעריכים את יכולת ההנהגה שלו. סוגיות ביטחוניות, מדיניות וכלכליות מביאות אותם, פעם אחר פעם, לתת את הקול למי שהם רוצים לסתום לו את הפה.

אולם נראה כי דווקא חברי הקואליציה עושים הכול כדי להניע את המערכת הפוליטית לכיוון יריביהם, במאמץ־על לייצר לעצמם אלטרנטיבה.

המקלקל יתקן

עוד בטרם נקבע מועד הבחירות הבאות, יש בקואליציה מי שממהרים לשרטט את אסטרטגיית היציאה של הימין לקרב על השלטון. למרבה הצער, הטון המוביל הוא הסרת האחריות לטבח שבעה באוקטובר וגלגולה אל הממשלה הקודמת, בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד.

אכן, כפי שהאחריות לתפקוד הצבא מוטלת על שורה של אלופים ורבי־אלופים שכיהנו במטכ"ל עוד לפני המתקפה, גם ממשלות ישראל שקדמו לטבח לא יכולות לנקות ידיהן מאשמה לחלוטין. אולם נוכח העובדה שהליכוד בראשות נתניהו מילא את ספסלי הקואליציה בעשורים האחרונים לא פעם ולא פעמיים, קשה לשכנע את הציבור שהממשלה האחרת, זו שכהונתה הייתה הקצרה ביותר, היא־היא האשמה הבלעדית בחוסננו השחוק ערב המתקפה.

נשאלת השאלה מי קהל היעד של התנערות זו והרחקתה מהממשלה הנוכחית. מי שמזדהה עם עמדות הקואליציה, יצביע למפלגות המרכיבות אותה כך או כך. הוא לא יעלה בדעתו לתת קולו ל"מפלגות השינוי", שכן השינוי הוא בעיקר איום חריף על כל תפיסת עולמו נוכח האיום הקיומי על המדינה. סוגיית האחריות לטבח לא מנצחת את החשש מפני צעדי ממשלת השינוי, שעשויים להוביל לטבח הבא. אוסלו אחד הספיק לנו לשלושים שנה. מנגד, מי שלא מתכוון להצביע בשום אופן לאחת ממפלגות הקואליציה, רק יתחזק בדעתו בשל אמירות אלו, וממילא לא ישתכנע שהממשלה הנוכחית אינה נושאת באחריות. נשארו נעדרי האלטרנטיבה, אולם נראה כי אלה לא זקוקים להרבה יותר כדי להגיד למנהיג הוותיק מכולם: עד כאן.

מי מבין חברי הקואליציה שטוען שהממשלה הנוכחית התחילה לתקן את טעויות העבר, אבל לא הספיקה עד לטבח; מי שטוען שחולשת הממשלה הקודמת הובילה למתקפה - מגחיך את עצמו ומבריח אותנו. בניגוד למה שחושבים קנאי ההתנערות, לקיחת אחריות לא מרחיקה מצביעים, אלא להפך. היא לא סממן לחולשה, אלא למנהיגות. אם תומכיו של נתניהו מעוניינים לשמר את מעמדו כמנהיג חזק, הם צריכים דווקא לעודד אותו להכריז בעקביות: אנחנו האחראים, ואנחנו אחראים גם לתקן את זה.

נתניהו עדיין נהנה מעליונות בתחום היחסים עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מחיבורים רבים בזירה הבינלאומית, וגם מהילת היחיד שמסוגל היה להוציא את פקודת המתקפה המקדימה באיראן – הן במבצע עם כלביא והן במבצע שאגת הארי. ההישגים הצבאיים הרבים שצברה ישראל בשנתיים וחצי האחרונות יכולים לשכנע שבכוחו לתקן את קטסטרופת הטבח. השינוי בתורת המלחמה, שעולה ממגננה להתקפה, עשוי גם הוא להירשם על שמו. היעדר מודעות לאחריותו לביטחון ישראל ערב המתקפה, לעומת זאת, ממוסס את כל ההישגים כולם.

החוזקות של נתניהו שמורות לו, עם האחריות או בלעדיה, אולם לצד תבונת הגיל ותעוזת הניסיון, לקיחת אחריות יכולה למצב אותו כיחיד שיש בכוחו לתקן את הקונספציה, גם אם היה חלק חשוב ממנה. אם נתניהו היה מאמץ תפיסה זו מהרגע הראשון ולא בורח ממנה, האחריות כנראה לא הייתה ממשיכה לרדוף אחריו.

לתגובות: orlygogo@gmail.com