טקסט קצר שפורסם השבוע באתר צה"ל, נמחק לאחר התערבותו של העיתונאי שילה פריד מידיעות אחרונות. לכאורה אירוע קטן ושולי שלא הותיר רושם. נכתב, נמחק, לא נגרם נזק. מן הסתם לא שמעתם על זה בכלל. אבל המקרה הזה מספר סיפור רחב יותר, סיפור שאסור לתת לו לחמוק.

כבר חמש שנים שיום ירושלים בשבילי הוא לא רק יום חגה של עיר הקודש. ביום ירושלים תשפ"א, בעיצומו של אירוע הריקודגלים, ערביי עזה ירו על ירושלים. אלה היו יריות הפתיחה של עימות שהתגלגל למבצע שומר החומות. אני ובנותיי, כמו עשרות אלפי החוגגים שהתקבצו בבירת ישראל המאוחדת, חיפשנו מחסה ברחובה של העיר. הבנות נבהלו מאוד, ואני ליטפתי ודיברתי וקניתי שקיות גדושות של רעלים צבעוניים ומתוקים בשוק מחנה יהודה כדי להרגיע. הגענו הביתה ללוד כשהלב שלהן מיוצב ושקט. אבל התברר שזו הייתה רק ההתחלה.

במוצאי אותו יום ערביי לוד, בעיקר אלה שמתגוררים בחלקה הצפוני של העיר, התהפכו עלינו, היהודים. הם החליפו את דגל ישראל בדגל פלסטין, הבעירו אש, הטילו מצור על סטודנטים שקיימו ישיבה במתנ"ס, הציתו אש בתלמוד תורה ובמכינה, הבעירו עשרות מכוניות, זרקו בקבוקי תבערה על דירות שהיו בהן משפחות, הציתו בתי כנסת, ירו ברחובות, ניתצו חנויות וניפצו חלונות, קיימו צעדות מאיימות וחתרו להגיע ולתקוף בתים של יהודים בשכונות אחרות. הם יידו אבנים ומהן נהרג יגאל יהושע, תושב העיר, ופצעו יהודים נוספים. הפרעות הללו נמשכו ימים ארוכים, ללא התערבות אקטיבית של המשטרה, מבלי שהעירייה הצליחה להשתלט, בלי מדינה.

רגע לפני, השכונה שהייתה במוקד הפרעות שימשה מופת של דו־קיום. לא כהכרזה, אלא בפועל. בתי השכונה המאוד מוזנחים התחילו לתפוס צורה כי השכנים היהודים אספו כסף לוועד בית וגם הפעילו אותו. שכנה יהודייה, אחות במקצועה, נזעקה לא פעם לסייע לשכנים הערבים שלה. אבל כשהחלו הפרעות, כל זה כמעט לא עזר לאיש (נשמע מוכר?). במקביל ירי הטילים נמשך, ותושבי השכונה התלבטו אם לרדת למקלט המשותף עם השכנים הערבים שהפכו את עורם. זה היה מפחיד ובלתי אפשרי.

הריח והפיח

ימים רבים מאוד לא הצלחתי למחות מהתודעה את מראה המכוניות השרופות, להוריד ממני את הריח של השכונה ושל העיר כולה, את הפיח שדבק בי כשהגעתי למחרת אל תלמוד התורה השרוף.

האזור המדובר מרוחק מהבית שלי. הגעתי לשם כדי להבין מה קרה וכדי לתווך את האירועים לתקשורת. ראיתי איך כתבים ישראלים ועיתונאים זרים צמאים להמשיך את הנרטיב השולט. אם הערבים עשו משהו, סימן שהיהודים אשמים. בטוח הייתה כאן פרובוקציה. ומשלא מצאו אותה, התפיסה הייתה שעצם המגורים של יהודים בעיר לוד זו כבר פרובוקציה. יהודים צריכים לדעת לא להפריע לערבים.

אבל לוד הייתה רק חלק מהאירוע. הפרעות האלה התקיימו בירושלים, ברמלה, בבית החולים אסף הרופא, בעכו, ביפו, בחיפה, בעומר, באום אל־פחם ובסמוך ליישובים ערביים רבים בצפון ובדרום. משפחות יהודיות נקלעו לניסיונות לינץ', אבנים הושלכו, רמזורים נעקרו. זה היה חתיכת אירוע. מי שחווה אותו לא ישכח, כולנו נשרטנו ממנו. האשליה שניתן לחיות כאן יחד התפוצצה לנו בפרצוף. ההנחה שהמשטרה תגן עלינו הוכחה גם היא כלא נכונה. ברגע האמת, מי שהגיע לסייע לנו היו יהודים מהשומרון ואחר כך מכל הארץ. לא ראוי? לא כך צריך להיות? בוודאי, אבל מי שהיה אמור להיות שם, לא היה.

שבועות ספורים אחרי שהפרעות נדמו, כבר הרגשתי ששום דבר מהאירועים האלה לא נרשם בדברי ימי החברה הישראלית. כבר אז הבנתי שאף שהפרעות התחוללו בצפון, במרכז ובדרום, הן חלפו כמעט בלי להותיר רושם. הטקסט שעלה השבוע לאתר צה"ל ואז נמחק, רק אושש את התחושה הקשה.

ובכן, מישהו באתר צה"ל כתב על שומר החומות. הוא הזכיר את המתיחות בירושלים, את הירי של העזתים, את המבצע הישראלי. לא היה שם משפט אחד על ההתהפכות של הערבים על שכניהם, ולא על הטרור בדרכים. אפילו לא מילה. הכותב סיים בכך שהמבצע מלמד אותנו על "חשיבות מנגנוני תיווך בינלאומיים" ועל "הצורך במציאות פתרונות ארוכי טווח לסכסוך". עזבו שזה לא מה שהייתי מצפה שצה"ל ילמד מעימות כזה, בטח לא אחרי המלחמה הארוכה שאנחנו נמצאים בה. אבל זה לא הנושא שלנו כרגע.

תראו, צרות אחרונות משכחות את הראשונות. בשמחת תורה תשפ"ד נפל על הזיכרון שלנו סלע אדיר־ממדים, והוא השכיח את כל מה שהיה לפני כן. אבל אנחנו לא יכולים לאפשר לעצמנו לשכוח. קודם כול ברמת המודעות. צריך לזכור עם מי אנחנו חולקים את המרחב הזה, וצריך לחשוב איך אוספים את כלי הנשק שמסתובבים במגזר הערבי, לטובתנו לא פחות מלטובתם, כי ביום פקודה הכול יכול להתהפך. צריך לדעת לטפל בפורעים ההם כראוי. אלפים נעצרו, אבל כתבי אישום הוגשו רק נגד מאות, ואת מי זה ירתיע? צריכים להיות ערניים להסתה ברשתות החברתיות, כי ההסתה שהייתה אז לא עניינה איש, צריכים לדעת איך לא לטפח נרטיבים על נכבה, אלא לקדם נרטיבים של השתלבות במדינה. ויש עוד לא מעט לקחים שחייבים להפיק, אבל בעיקר בעיקר אסור לשכוח, כי מי יודע איך העימות הבא ייראה.

Ofralax@gmail.com