מלחמת ששת הימים הייתה אירוע היסטורי ששינה את מצבה הגיאופוליטי של מדינת ישראל. כלכלת המדינה חוותה שגשוג פתאומי, ואלפי יהודים נחפזו לעלות ארצה וליטול חלק בתהילה. העיתונות הארצית והעולמית פיארה את התעוזה ואת עוצמתו של צה"ל. גולת הכותרת של הניצחון במלחמה הייתה ההשתלטות על מזרח ירושלים והשיבה למקומות הקדושים. כבר במהלך המלחמה החלו גורמים בארץ להרהר באפשרות לציין את הניצחון כיום חג. בחודשים שלאחר המלחמה עלה מצד גורמים ציבוריים שונים, בעיקר ברבנות הראשית, הרעיון לקיים חג בכ"ח באייר, התאריך העברי שבו השתלטו כוחות צה"ל על העיר העתיקה. לאחר כמה דיונים החליטה מועצת הרבנות "לקבוע את יום כ"ח באייר כיום הודיה לקב"ה על הניסים שקרו, ושאותו היום גם שוחררה ירושלים".

לכאורה הייתה הממשלה צריכה להסכים בהתלהבות להצעה זו, שפיארה את הישגי צה"ל והממשלה בשנה החולפת, למסד את יום ירושלים כ"חג לאומי" כפי שנעשה במקרה של יום העצמאות כשני עשורים קודם לכן, ולתעל את השמחה שעלתה משדרות רחבות בעם לנוהגים לאומיים מחייבים. ואולם לא די בכך שהממשלה לא ניסתה למסד את החגיגות; השרים התלבטו במהלך שלוש ישיבות האם לאפשר את החגיגות, ובגלל כמה שיקולים ניסו לצמצמן ככל האפשר.

מאמר זה יעסוק בפער בין הניסיונות הממשלתיים לצמצם את החג, ובין הרצון הציבורי לחגוג את הניצחון וההתפתחות בפועל של החגיגות הספונטניות. המאמר מתבסס על פרוטוקולים של ישיבות הממשלה מאביב 1968, שנחשפו בשנים האחרונות לציבור בארכיון המדינה.

המסקנה המרכזית העולה מדיוני הממשלה היא ששני גורמים מרכזיים הובילו להסתייגות מהחגיגות. הראשון הוא חשש מפגיעה במעמדו של יום העצמאות, והשני הוא מצבה הבינלאומי של ישראל נוכח סיפוח מזרח ירושלים שנעשה בשנה החולפת. אבל ההסתייגות הממשלתית לא הצליחה כמעט להגביל את החגיגות, וכך הפך יום ירושלים לחג שצמח "מלמטה".

מתי אומרים הלל

בישיבת ממשלה שהתקיימה בסוף אפריל 1968 דנו השרים בהצעות השונות בנוגע לחגיגות יום ירושלים, וכן הובאו הרעיונות שהתגבשו ברבנות הראשית באשר לתפילות החג. חלק נרחב מהדיון נסוב על היחס שבין יום ירושלים ליום העצמאות. שר התיירות משה קול טען כי הרבנות הראשית פסלה סידורים שיצאו לאור על ידי "איחוד בתי הכנסת" מכיוון שנכללה בהם תפילת הלל ביום העצמאות למדינת ישראל, בעוד תפילה דומה ביום ירושלים העתידי לא נפסלה. בכך, טען קול, נפגע מעמדו של יום העצמאות מול יום ירושלים, והרי "אלמלא נוסדה המדינה, ודאי שלא היו משחררים את ירושלים ולא היו מקדישים לכך יום חג".

קול הוסיף: "אני חושב שהעובדה שהרבנות הראשית תפסול סידור שכבר נדפס, של תפילות חג ליום ייסוד המדינה, אחרי שזה כבר הופץ, זה כאילו פוסל את יום ייסוד המדינה ואת יום העצמאות, ומעמיד אותו בדרגה נחותה לגבי כ"ח באייר, יום איחוד ירושלים".

כך העלה קול לראשונה את הטענה העקרונית כנגד ציון חגיגות יום ירושלים: חשש שגורמים דתיים שאינם מזדהים בצורה מלאה עם המדינה ומוסדותיה, ובמעגלים רחבים יותר אינם מזדהים עם התהליך ההיסטורי הציוני, יבכרו להציג את יום ירושלים בתור תחליף ליום העצמאות. ייתכן כי ליהדות החרדית היה קל יותר לקבל את יום ירושלים, המציין ניצחון במלחמה, ניצחון שניתן לתלות אותו במעורבות האל, לעומת יום העצמאות המציין את הכרזת העצמאות, הכרזה ריבונית ולגאלית המתייחסת למעשי האדם ומנוגדת לחלק מעקרונות התפיסה החרדית. בנוסף, המערכה על ירושלים שהביאה לכיבוש הכותל המערבי והר הבית טמנה בחובה ממד דתי ואף משיחי הרבה יותר ממושגים חילוניים כמו ריבונות והקמת המדינה, כאשר בסיומה של מלחמת העצמאות נותרו המקומות הקדושים מחוץ לגבולות המדינה. 

בישיבת ממשלה שהתקיימה כשבועיים לאחר מכן, ב־12 במאי 1968, הצטרפו כמה שרי ממשלה לחשש שהביע קול בעניין הבלטת הייחודיות של מלחמת ששת הימים והמלחמה על ירושלים, אל מול הקמת המדינה ומלחמת העצמאות. שר המסחר והתעשייה זאב שרף אמר:

אני גם איני רואה צורך לקבוע יום השנה למלחמת ששת הימים. אין לנו יום השנה למלחמת שחרור, אין לנו יום השנה למבצע קדש, ולא נחוץ לנו יום השנה למלחמת ששת הימים.

שר החינוך זלמן ארן טען אף הוא שיש לרכז את ציון כלל האירועים ההיסטוריים החשובים למדינה ביום העצמאות, והציע באופן כללי להמתין לפני שממהרים לקבוע ימים לאומיים חדשים:

בדרך כלל אצל עמים מתוקנים ישנם מאורעות היסטוריים שמציינים אותם או קובעים שזה יום היסטורי, לאו דווקא צמוד למאורע או תיכף ומייד. עוברות שנים ואחרי כן קובעים זאת.

השר ישראל גלילי הסכים שיש לדחות את ההחלטה על ציון יום היסטורי למלחמת ששת הימים, ואולי להצמידו בעתיד ליום העצמאות.

גם אם לא הצטרפו לחשש שהעלה השר קול בעניין "העלמת" יום העצמאות, השרים שרף, ארן וגלילי סברו שאין טעם לפצל את החגיגות בין יום העצמאות ליום ירושלים, ותמכו בטענה שראתה את שחרור ירושלים כנקודה בתהליך שהחל עם הקמת המדינה. סביר להניח כי גם הקרבה בלוח השנה בין יום ירושלים ליום העצמאות, החלים שניהם באותו חודש עברי, מילאה תפקיד בחשש מפיצול התאריכים. כפי שנראה להלן, להתנגדויות בממשלה לציון רשמי של יום ירושלים היו גם טעמים פרקטיים, והן הושפעו מלחץ בינלאומי על ישראל שלא להחצין את נוכחותה במזרח ירושלים. ואולם קשה להתעלם מכך שלחלק מהשרים הייתה השגה גם ברמה מהותית על ציון בולט להישגי מלחמת ששת הימים בכלל ולשחרור ירושלים בפרט, בעיקר על רקע החשש שחגיגות יום ירושלים יאפילו על יום העצמאות.

"לשים קצת אתנחתא"

תכנון חגיגות יום ירושלים התקיים על רקע כמה אירועים מדיניים ובהם לחץ על ישראל לסגת מהשטחים שנכבשו במלחמה, והתנגדות לפעולת הסיפוח של מזרח ירושלים שבוצעה כשבועיים לאחר תום המלחמה. מצעד צה"ל ביום העצמאות 1968, שהתקיים בירושלים, הוסיף גם הוא ללחץ המדיני על ישראל. בישיבת הממשלה שהתקיימה בסוף אפריל עלו רעיונות שונים לגבי האופי המומלץ לציון יום ירושלים. ראש הממשלה לוי אשכול חשש מהתהודה הרבה שהאירועים יצרו:

אני מעז עכשיו להגיד שלתקופת מה יש לנו מספיק אירועים. הייתה צעדה, המצעד, חגיגות יום העצמאות, הפקעת אדמות, בניית בתים – תנו לחיות. אולי בשנה הבאה נעשה כינוס של כמה אלפי בני נוער ליד הכותל... אני רק אומר שעלינו לשים קצת אתנחתא בדברים אלה כי הם מותחים ומרגיזים, וכולם טוענים שיש עניין של Public relations שצריך להתחשב בו. כמובן, כאשר אנחנו מנצחים אנחנו מפורסמים מאוד, אבל ברגע זה נושבות רוחות לא כל כך לטובתנו, מוטב שנימנע מזה קצת.

הדיון נדחה כהצעתו של אשכול לאחת מישיבות הממשלה הבאות, לאחר שהביע תקווה כי עד אז לא ייקבעו דברים בלתי הפיכים. כשבוע לאחר אותה ישיבה העביר שגריר ישראל בארה"ב והרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין לממשלה את המסר הבא: "יש להימנע מכל מעשים שיכולים לעורר מחדש את הרגישות האמריקאית בעניין ירושלים". אשכול סבר כי בחודשיים־שלושה הקרובים על ישראל למנוע טענות ומענות מצד מדינות המערב והקהילה הבינלאומית בנוגע למעשיה בירושלים, לאחר ש"בימים אלו דחסנו מספיק דברים, גם הצעדה, גם המצעד, והרושם הוא שבירושלים הדברים טרם שקטו".

ב־12 במאי, כשבועיים לפני החגיגות שתכננו הגופים המוניציפליים, המפלגתיים וחלק מהיחידות הצבאיות שהשתתפו בלחימה, התכנסה הממשלה פעם נוספת, וחבריה נחלקו לשלוש קבוצות ביחס לקיום החגיגות. קבוצה אחת, שכללה את ראש הממשלה אשכול ואת השר חיים משה שפירא, התנגדה לחגיגות מסיבות פרגמטיות. אשכול, שפתח את הדיון, הזכיר לחץ בריטי ואמריקני שלא לקיים את החגיגות לציון יום ירושלים, כאשר באותה עת ביקר באזור שליח האו"ם השוודי גונאר יארינג. אשכול פרס את שלל היוזמות המתוכננות ביום ירושלים בעיר, שהלכו והתגברו: ועידת מפלגת חירות שנועדה להתקיים ליד כיכר בתי מחסה, חגיגה המונית של צעירי המפד"ל, ישיבה חגיגית של עיריית ירושלים שתכלול הענקת אזרחות כבוד לראש הממשלה ועוד, והציע למנות ועדת שרים בראשות שר המשפטים כדי לצמצם את החגיגות ו"לכלכל צעדינו בזהירות", למרות ש"פטור בלא כלום אי אפשר". שפירא הוסיף: "יש עניין של נס ושל פרסומי ניסא. אני מוכן לדחות את העניין של פרסומי ניסא".

קבוצה שנייה של שרים חששה מהתפרצות עימותים בין־דתיים, שעלולים להגיע עד מלחמת דת. כך למשל, שר החינוך זלמן ארן טען כי "המערכה על ירושלים תהיה בדרך כלל מערכה אפוקליפטית, לאמר שכל הכוחות האפלים, הגלויים והטמירים, יעלו על עניין ירושלים". שר האוצר פנחס ספיר הקצין עוד והביע חשש כי חגיגות יום ירושלים עלולות להביא להתפרצות של זעם מוסלמי דתי כפי שהיה בפרעות תרפ"ט.

מול שתי קבוצות השרים שניסו לצמצם את החגיגות, עמדה קבוצה שלישית שתמכה בקיומן. שר הדתות זרח ורהפטיג סבר ש"מוטב להשאיר את היזמה הספונטנית לציבור" ולא להגביל את השמחה. ורהפטיג חשש שדווקא הגבלות שייאכפו על ידי הגופים הממלכתיים יגרמו לנזק מדיני, מכיוון שהן יסמנו את ההיסוס של המדינה לממש את ריבונותה על חלקי העיר. בנקודה זו תמך גם השר יגאל אלון, שחשש מהחרפת הלחץ הבינלאומי דווקא במקרה של ביטוי פומבי לצמצום החגיגות. השרים ורהפטיג ואלון הציגו בדיון זה דווקא את הטענה כי קיום החגיגות יסייע למדינת ישראל לבסס את סיפוח מזרח ירושלים.

בסיכומו של הדיון התקבלה דעתם של השרים ששללו את החגיגות המופגנות. ציון היום בצה"ל הוגבל לאירועים יחידתיים שבהם תוקרא פקודת יום, הממשלה החליטה שלא להורות על הנפת דגלים ביום זה, הוחלט כי ליד הכותל תתקיים תפילה בלבד, וכי לא יתקיימו עצרות ונאומים. עוד סוכם כי המשטרה לא תאפשר עליית קבוצות להר הבית במטרה לציין את יום ירושלים, ואם יהיה צורך – המשטרה אף תשתמש בכוח כדי למנוע עליות אלו.

השרים בעצמם השתתפו

אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. בפועל נערכו חגיגות במספר רב של אירועים בהשתתפות בכירים בשירות הציבורי לציון יום ירושלים ב־26 במאי 1968, כ"ח באייר תשכ"ח, למרות החלטת הממשלה שלא לקיים אירועים המוניים. בכותל המערבי התאספו רבבות חוגגים ומתפללים, וחלקם אף קראו את תפילת ההלל. במעמד השתתפו ראש העיר ירושלים טדי קולק וכן רב העיר, וכתב העיתון "דבר" הגדיר את התפילה כ"ממלכתית". ליד חמש אנדרטאות זיכרון, בנתיבי הקרבות של ששת הימים, התאספו בני משפחות הנופלים וחיילי המילואים מחטיבת הצנחנים ומחטיבת ירושלים. באחד הטקסים הללו, שהתקיים ליד מוזיאון רוקפלר, השתתף שר הביטחון משה דיין.

ב"היכל שלמה" התקיימה חגיגה לכבוד אלפי עולי הרגל לירושלים, בהשתתפות הרב הראשי אונטרמן ושר הדתות ורהפטיג. בנוסף נערכו בירושלים אירועים מפלגתיים: ועידת חירות נערכה בעיר העתיקה בהשתתפות כעשרת אלפים איש, והמשמרת הצעירה של המפד"ל יזמה כינוסי הודיה ותפילה במקומות שונים בעיר המזרחית. בבניין עיריית ירושלים נערך טקס הענקת אזרחות כבוד לראש הממשלה אשכול בהשתתפות נשיא המדינה ושרי הממשלה. בנוסף התקיים טקס "התנחלות" של גרעין נח"ל מוריה בעיר העתיקה בירושלים. עיתון הארץ העריך את סך המשתתפים בכלל האירועים בעיר בכ־100 אלף איש. בסך הכול נערכו כמה עשרות אירועים בעלי אופי מגוון, אם כי באופן כללי נשמרה הנחיית הממשלה שלא לקיים תהלוכות ומצעדים ברחובות העיר. לא נצפו הפרות סדר מצד הערבים תושבי מזרח ירושלים או מצד החוגגים.

הציבור היה מודע לניסיונות הממשלתיים להביא לצמצום החגיגות, וכך כתב עיתונאי "מעריב" יחיאל לימור: "החלטת הממשלה לצמצם את חגיגות יום השנה לאיחוד ירושלים פגמה אולי בממלכתיות ובארגון של האירועים, אך היא לא גרמה לביטולם. התוצאה היחידה מהחלטה זו הייתה כי האירועים נערכו ללא תיאום, וכל גוף ארגן את סיוריו, עצרותיו או טכסיו באופן עצמאי לחלוטין" (מעריב, 27.5.1968). ככל העולה מפרוטוקולים של ממשלת ישראל ושל ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מהימים שלאחר קיום החגיגות, לא נרשם לחץ בינלאומי על ישראל בעקבותיהן, בניגוד לחששות שעלו בדיונים המוקדמים.

אם כן, כוונתם של מרבית השרים לא הסתייעה, והחלטת הממשלה לא עצרה ואף כמעט לא צמצמה את שטף היוזמות הפוליטיות, הציבוריות והעממיות בקשר לחג. בניגוד לחגים ציוניים אחרים כמו י"א באדר (יום תל חי) או כ' בתמוז (יום פטירת הרצל), שתוקפם ירד עם התבססות מרכזיותו של יום העצמאות, הרי שהניצחון במלחמת ששת הימים ואירוע השיא התודעתי של המלחמה, ההשתלטות על מזרח ירושלים והעיר העתיקה, היו משמעותיים יותר בציבוריות הישראלית.

ניתן להניח כי זיכרון המלחמה שהתרחשה זה עתה, הקִרבה לאתרי הקרבות, הרצון להנציח את החללים, הממד הדתי בשחרור העיר העתיקה והקסם של מזרח ירושלים שעדיין הילך על הציבור הישראלי, הביאו להשתתפות ההמונית באירועים. ייתכן כי תרמה לכישלונו של הניסיון הממשלתי גם הדואליות האישית שחשו מנהיגי הממשלה, לוי אשכול ומשה דיין, שאולי הבינו כי אירועי החג הם דרך מרכזית להנציח את תפקידם ההיסטורי בניצחון. שניהם לא עמדו בהגדרות שהם עצמם יצרו, והשתתפו כאורחי כבוד בכמה מהאירועים המרכזיים.