"אין ציונות ללא ציון" – זו הייתה הסיסמה המובילה של השיח הציוני על ירושלים. ההון הסימבולי של תקוות כל הדורות עמד במרכזה של התחייה הלאומית עוד מימי "אהבת ציון" של מאפו, הרומן שעורר את הרגש הלאומי בלב רבים באמצעות תיאור חי וממשי של עיר הנצח. ויחד עם זאת, יום שחרור ירושלים הוא הזדמנות ראויה לזכור ולהזכיר שרבים ממנהיגי התנועה הציונית לא קיבלו בקלות ובעין יפה את ירושלים המאוחדת.

היוזמה המדינית לחלוקת ירושלים הייתה ביסודה יוזמה ציונית משנות השלושים, שביטאה היטב את חוסר רצונם המופגן של אישים כמו חיים ויצמן, דוד בן־גוריון ומשה דיין לשלוט בירושלים העתיקה. זו ביטאה עבורם את הישן, את הגלותי, את הדתי ואת המסוכסך, ומבחינתם מוטב היה שתימצא הדרך האלגנטית שלא להתעסק עימה כל עיקר. בקליפת אגוז, זוהי סוגיה סימבולית למלחמת התרבות העזה אשר משסעת את החברה הישראלית עד ימינו. כדי להתבונן בה כראוי, הבה נצא למסע היסטורי קצר בן חמש תחנות.

בירת היישוב החדש

ראשיתו של המסע בפולמוס שהתעורר כבר עם ניצניה של ההתיישבות החדשה. במרץ 1882 הקים זלמן דוד לבונטין, מחלוצי העלייה הראשונה וממקימי ראשון־לציון, את "ועד חלוצי יסוד המעלה", שנועד לסייע לעולים העתידיים ברכישת קרקעות והקמת התיישבות חקלאית. כמו רוב אנשי העלייה הראשונה, לבונטין היה שומר מצוות ושילב בחזונו את הלאומי והדתי. ואולם לאחר ביקור קצר בירושלים הוא החליט שאת מקום הוועד כדאי לקבוע דווקא בעיר יפו, הרחק מהקנאות הירושלמית, וכסמל לדרך חדשה של התיישבות שאיננה מעוניינת להסתמך על כספי נדבות וחלוקה.

צעד זה עורר עליו את חמתם של שותפיו הטבעיים יחיאל מיכל פינס ואליעזר בן־יהודה, שניים ממבשרי העלייה הראשונה, שהקדימו את הגל הראשון שלה במעשיהם וברעיונותיהם. הללו קינאו לכבודה של ירושלים, פרשו מן הוועד של לבונטין והקימו בעיר ארגון חלופי לרכישת קרקעות. כך סיכם זאת אליעזר בן יהודה בספר זיכרונותיו, "החלום ושברו":

כוחה של עיר החוף הכריע נגד קדושתה הלאומית של עיר האם העתיקה של האומה, והתחרות בין אלה שתי הערים נגלתה מיד, למן הצעד הראשון של מייסדי היישוב החדש...

מרכז עבודת היישוב החדש נהיתה יפו, ורבות בשנים הזניחו "חובבי ציון" ו"הציונים" את ציון כליל, וכמעט מחקוה מתוך ארץ ישראל שלהם, וקצתם, כמו משה ליב לילינבלום, אמרו בפירוש כי אין לנו צורך בירושלים ולא נחסר כלום אם תהיה לעולם נחלת זרים.   

תיאור דומה של החשיבות הדרמטית של המחלוקת מתוך פרספקטיבה היסטורית מצוי בדבריו של מנחם אוסישקין. בשנת 1935, בהספדו לאלחנן לייב לוינסקי, סופר ופעיל ציוני, שיבח אוסישקין את עמדתו של הנפטר במחלוקת האמורה, תוך שהוא מחדד היטב את מהותה:

היתה אז מחלוקת בין יפו ובין ירושלים על מקום מרכז ההנהלה. המלחמה היתה בין ז.ד. לבונטין לבין יחיאל מיכל פינס, שדרש שהמרכז יהיה בירושלים. לוינסקי איש המעשה הגן... על ירושלים, אף שנודעה אז לגנאי בבטלניה. הוא הרגיש באינסטינקט הבריא שלו שאנו באנו לחדש אומה ולא ליצור אומה חדשה".

התובנה שירושלים מסמלת את הישן התבטאה ביתר שאת בהתנהגותם האישית של מנהיגי העלייה השנייה. דוד בן־גוריון, שעלה לארץ בספטמבר 1906, ראה לנכון לבקר בירושלים רק בשנת 1909, אף שמן הסתם הכיר את קו הרכבת שפעל בין יפו לירושלים. הגדיל לעשות ידידו ברל כצנלסון, שעלה ארצה ב־1909, אך לירושלים עלה לראשונה רק כעבור שמונה שנים, בקיץ 1917. חלפה לה חצי שנה נוספת עד שברל הגיע לביקור בכותל המערבי ובהר הבית, ביקור שדווקא הותיר בו רושם עמוק. התנהלות זו משקפת היטב את זרמי העומק שעוד יעלו על פני השטח ברבות השנים.

האוניברסיטה כמקדש

במקביל למתח שהלך והתבסס בין ירושלים ליפו, שהפכה בהדרגה להיות אחוזת־בית ותל־אביב, עלה בקרב ההוגים הציוניים הרעיון להקים את האוניברסיטה העברית בהר הצופים כמקדש חלופי מודרני, שיאפשר לקיים את ירושלים כמרכז תרבותי ורוחני אך תוך תמורה עדכנית במשמעותו. יאיר פז תיאר במאמר מפורט את התפתחות מהלך זה, שהחל כבר עם ההחלטה על הקמת האוניברסיטה, בקונגרס הציוני ה־11 בשנת 1913. באותו קונגרס הצהיר מנחם אוסישקין ללא כחל ושרק:

לפני 2,500 שנה חרב מקדשנו הלאומי, היכל השם אשר על הר המוריה. עתה אנו באים מלאים אמונה ותקווה לבנות מקדש לאומי חדש, את היכל החוכמה והמדע על הר ציון. להיכל זה אנו נושאים כולנו את נפשותינו מהיום הזה!

בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה בשנת 1918 התפייט פרופ' חיים ויצמן:

בצל קורת האוניברסיטה הזאת תתעורר לתחיה רוח הנבואה הא־לוהית ששכנה לפנים בקרבנו... נשמתנו הלאומית... מחר תמצא לה משגב ומבטח בבית מקדשנו זה. זאת אמונתנו!

ולבסוף, בטקס חנוכת האוניברסיטה ב־1925, שרטט המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק את משמעות הקמתה בעיניו:

את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק בין כותלי הבית אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו אלה [החלוצים] באש את ירושלים של מטה, ואלה [תלמידי האוניברסיטה] את ירושלים של מעלה. מאלה ומאלה ייבנה וייכונן בית חיינו. כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה".

באותה תקופה, שנות העשרים, ירושלים החדשה נתבססה והתרחבה מאוד. למעלה מתריסר שכונות יהודיות חדשות הוקמו בה, ובין שני המפקדים שערכו הבריטים בתקופה זו, ב־1922 וב־1931, גדלה האוכלוסייה היהודית בירושלים ב־50 אחוז, והגיעה ל־51 אלף נפש, רובה המוחלט בעיר החדשה. יחד עם קביעת המרכז השלטוני של המנדט בירושלים, הוקמו גם מוסדות התנועה הציונית בעיר. רעיון האוניברסיטה כמקדש היווה פתרון מניח את הדעת למתח שחוו מנהיגי הציונות החילונית אל מול המטען המקדשי־דתי של העיר.

בין מזרח למערב

ואולם המרד הערבי במחצית השנייה של שנות השלושים הצית מחדש את בעֵרת ירושלים, והפעם סביב הדיון המדיני. בעקבות המרד הגיעה אל הארץ בשנת 1937 ועדת פיל, שנועדה לבחון את העתיד המדיני של ארץ ישראל. ועדה זו העלתה לראשונה על הפרק תוכנית לחלוקת ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית ומדינה ערבית. זאת ועוד, הוועדה קבעה שירושלים לא תיפול בנחלתה של אף אחת משתי המדינות האמורות. לפי התוכנית שהיא שרטטה, ירושלים תהיה חלק ממסדרון רחב בשליטה בריטית או בינלאומית שיֵרד מירושלים רבתי (שתכלול את בית לחם בדרום, בואכה רמאללה בצפון), וימשיך בציר רחב שיכלול את לוד ורמלה, עד נמל יפו. 

תגובת הסוכנות היהודית לא איחרה לבוא. רוב מנהיגי הציונות קיבלו את הצעת החלוקה של הארץ, אך דחו מכול וכול את הרעיון שהמדינה היהודית לא תכלול את הבירה ההיסטורית. אצל חלקם הדברים נסובו על העיר כולה, אלא שעבור חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, וכך גם עבור דוד בן־גוריון, יו"ר הסוכנות, כל זה היה נכון רק ככל שמדובר בעיר החדשה. אכן, הם הצהירו, לא תהיה מדינה יהודית ללא ריבונות בהר הצופים ובאוניברסיטה העברית, ולא תקום מדינה יהודית בלי שליטה בשכונות החדשות של העיר. ואולם ביחס לעיר העתיקה עמדתם הייתה שונה באופן קוטבי. החשש העתיק מפני אופייה הדתי של העיר הוביל את ויצמן להצהרה חריפה: "לא הייתי מקבל את העיר העתיקה גם אם היו נותנים לי אותה במתנה". 

גם דוד בן־גוריון ביקש להיפטר מעול המקומות הקדושים ולהישאר עם ירושלים המערבית בלבד. כך הוא הבהיר ביוני 1937, בדברים מרחיקי לכת שכתב מלונדון לחבריו בהנהלת הסוכנות:

אני רואה אסון גדול באי חלוקת ירושלים לשתי עיריות נפרדות, ערבית לחוד ויהודית לחוד... לאסוננו גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת, על היצירה הממלכתית המפרה... ירושלים יהודית, משוחררת מן השותפות החומסת והסריסית של האפנדי הערבי והפקיד האנגלי, מנותקת מן העיר העתיקה שאין לה תקנה אלא בהפיכתה למוזיאון תרבותי, רוחני ודתי של כל הדתות ופטורה מכל השכונות הערביות הבולעות את חילנו, הייתה מדרבנת את כישרון היצירה המוניציפאלית שלנו... והופכת את ירושלים לאבן שואבת מרכזית של האומה העברית, למען גדל והרחב וקשט בירתנו היהודית העצמאית.

עמדה זו תהפוך מכאן והלאה לעמדה הציונית המרכזית בעשור הקרוב, עד הקמת המדינה. כפי שתיאר מוטי גולני בספרו "ציון בציונות", התוכנית המדינית הנחרצת שהתפרסמה במאי 1942 בעקבות ועידת בילטמור ועל רקע השמועות הקשות על מצבם של יהודי אירופה, הייתה היוצא מן הכלל. מלבדה, ובפרט בדיונים ובמאמצים הדיפלומטיים שהתחדשו לאחר המלחמה בחסות האו"ם, דבקה התנועה הציונית בעמדה שירושלים המערבית חייבת להיות חלק מן המדינה היהודית, בעוד העיר העתיקה צריכה להינתן תחת משטר בינלאומי.

בסופו של התהליך הדיפלומטי הזה, התנועה הציונית קיבלה בחוסר ברירה את תוכנית החלוקה המפורסמת של האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, ובה ירושלים כולה נקבעה כעיר בשליטה בינלאומית (ללא המסדרון ליפו). עבורה היה זה מחיר כואב אך הכרחי על מנת לזכות סוף־סוף במדינה לעם היהודי. עם זאת, מתברר שמבחינת מנהיגיה הראשיים, הגלולה המרה הייתה אך ורק החלק בתוכנית שהתייחס לעיר המערבית החדשה. 

כישלון מכוון

רקע זה הכרחי להבנת ההתנהלות של בן־גוריון ושל ההגנה בירושלים בזמן מלחמת השחרור. בזמן המלחמה חיו בעיר כ־100 אלף יהודים, מתוך יישוב של כ־650 אלף. גודלה היחסי של האוכלוסייה היהודית בירושלים, יחד עם חשיבותה הסמלית של העיר, מסבירים את המאמצים האדירים שהשקיע צה"ל במטרה לייצר מסדרון שיפרוץ את המצור אל העיר, תוך רצון וכוונה להותירה בשליטת המדינה היהודית בפועל. מבצע נחשון, מבצע הראל וקרבות לטרון ההרואיים במאי־יוני 1948, גבו את חייהם של מאות לוחמים מתוך הבנת ההכרח לייצר את אותו מסדרון. מבצע יבוסי ומבצע קלשון באפריל־מאי 1948 היו בעלי חשיבות אסטרטגית והצליחו ליצור רצפים בין השכונות הצפוניות והדרומיות של ירושלים, ולייצר שליטה באזורים חיוניים לקראת עזיבתם של הבריטים. בן־גוריון הוביל את המאמצים הללו בנחרצות, והתעקש על פריצת הדרך לירושלים גם כאשר המטכ"ל כבר אמר נואש.

ואולם, אל מול כל אלו בולט בחסרונו לאורך שלבי המלחמה השונים, רצון או מאמץ מקביל לשחרורה של העיר העתיקה ולהותרתה בשליטה ישראלית, גם כאשר נראה היה שהדבר בהישג יד. עם עזיבת הבריטים ב־14 במאי 1948, נותרו בין החומות כ־1,700 איש בלבד שהיו נתונים במצור קשה, בתוך המצור הכללי על ירושלים. הללו הותקפו בצורה קשה על ידי ערביי האזור, ואחר כך גם על ידי הלגיון הירדני, עד נפילת הרובע ב־28 במאי. האירועים הקשורים בנפילת הרובע בתש"ח יוצרים רושם קשה של חוסר רצון ברור מצד בן־גוריון, כמו גם מצד מפקד כוחות ההגנה בירושלים דוד שאלתיאל, שהיה יד ימינו, לכבוש את העיר העתיקה.

פרשיות אלו תוארו בפרוטרוט על ידי כמה אישים שחוו אותן בזמן אמת ובהם פרופ' יהודה לפידות, מפקד כוחות האצ"ל בירושלים החדשה, שלימים כתב כמה ספרים על התקופה, ובהם "על חומותייך", העוסק בקרבות על העיר העתיקה; אהרון לירון, ממגיני הרובע, שבמהלך תשעת חודשי השבי ראיין את חבריו הלוחמים וליקט את העדויות המפורטות על הקרבות בספרו "ירושלים העתיקה במצור ובקרב"; ומשה רוסנק, מפקד הרובע בתש"ח שמסר על כך עדויות מפורטות בעל פה. 

מאמצים שנעשו לכאורה כדי לסייע לרובע היהודי הנצור, מעידים לדבריהם דווקא על כוונה שלא להגיע למצב של כיבוש ושחרור מלא שלו. אחת הבולטות שבפרשיות אלו היא הפריצה לעיר העתיקה בשיאו של המצור, שבוצעה בלילה שבין 18 ל־19 במאי. גדוד "הפורצים", הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, הצליח לפרוץ אל הרובע היהודי דרך שער ציון, וחבר אל מגיני הרובע התשושים. המהלך הזה עורר אצלם התלהבות עצומה ותקווה חדשה שהנה הגיעה סוף סוף התגבורת המשמעותית, אלא שבאופן מפתיע הגדוד נטש את הרובע תוך שעות ספורות, ובמקומו הותיר ברובע רק כמה עשרות לוחמי חי"ש מבוגרים, ללא תחמושת ראויה וחסרי ניסיון קרבי.

זאת ועוד, יהודה לפידות טען בספרו שמטרתו של מבצע "קדם" ביולי 1948, שהיה מבצע משולב של המחתרות לשחרור העיר העתיקה כחודש וחצי אחר נפילתה, נועד בעצם להכשיל את המאמץ של כוחות האצ"ל בפיקודו של לפידות, לשחררה באופן עצמאי. לדבריו, הוא נבנה בצורה כושלת באופן מכוון, וכך, בשעה שכוחות צה"ל כבשו עשרות רבות של קילומטרים בנגב ובגליל, לא שוחררה העיר העתיקה שהייתה במרחק של מאות מטרים בודדים מאזורי השליטה של כוחותינו.

הדברים עולים בקנה אחד גם עם דבריו של מאיר פעיל, ההיסטוריון הצבאי המזוהה עם ההנהגה המרכזית, ששימש במלחמה כקצין מודיעין של ההגנה בירושלים וגם כמפקד במבצעים לכיבוש הנגב. פעיל תיאר כיצד גם בשלבים המאוחרים של המלחמה, מאוקטובר 1948 ואילך, כשכבר הסתמנה בבירור עדיפותו האיכותית של צה"ל והוא הוביל מבצעים מקיפים לכיבוש אזורים בדרום ובצפון, נמנע הדרג המדיני מלאשר או להורות על כיבוש מחדש של העיר העתיקה, בדיוק כשם שנמנע מלהורות על כיבוש מקביל של אזורי ההר של יהודה ושומרון ("האסטרטגיה הציונית־ישראלית בשאלת ירושלים במלחמת העצמאות", בתוך "פרקים בתולדות ירושלים בזמן החדש"). גישה זו נבעה משיקולים מדיניים מובהקים ולא מחוסר יכולת צבאית.

ברקע הדברים ניצב המשא־ומתן שהתקיים עם הירדנים למימוש תוכנית החלוקה, ולפיו הירדנים ישתלטו על השטחים המיועדים למדינה הערבית, ובתמורה ישמרו על גבול שקט אל מול המדינה היהודית. גולדה מאיר, ששימשה בפועל כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, קיימה ב־12 במאי 1948 מפגש חשאי מכריע בעמאן, שאליו הגיעה מחופשת לערבייה. המלך עבדאללה התכחש באותו מפגש להסכמות קודמות, ולא הסכים להימנע מלתקוף את המדינה היהודית. על אף תוצאות המפגש, לאורך המלחמה כולה ביקש בן־גוריון להמשיך ולשמר את אופציית ההסכמה עם הירדנים ולייצב גבול שקט מולם, וגם משום כך לא רצה לכבוש את ירושלים העתיקה.

זאת ועוד, במהלך ההפוגה השנייה, בישיבת הממשלה הזמנית ב־26 בספטמבר 1948, הניח בן־גוריון תוכנית מקיפה למיטוט המערך של הלגיון הירדני ברמאללה, בבית־לחם ובחברון, וגם בעיר העתיקה וסביבותיה. תוכנית זו נדחתה על חודו של קול (7 שרים נגד 6), דחייה שלימים הגדיר אותה בן־גוריון "בכיה לדורות". מהלך זה, אף שאיננו מאפיין את מאמציו של בן־גוריון לאורך המלחמה, מלמד ללא ספק על צד אחר שפעל בתוך נפשו.

למהלכי המלחמה היו אפוא גם הנמקות מדיניות, והם כללו גם תנודות ותהפוכות, ועם זאת, קשה שלא לראות במדיניותו של בן־גוריון לאורך המלחמה שיקוף של עמדתו בדבר העתיד הרצוי של ירושלים העתיקה, כפי שהתבטאה במשך שנים ארוכות. ואכן, מעין הודאה בכך שיש דברים בגו, ניתן למצוא בתגובת בן־גוריון לאהרון לירון, כאשר הלה שלח לו ב־1957 את ספרו ובו טענות על התנהלותו של בן־גוריון במלחמה. בן־גוריון הגיב במשפט מדהים: "יש דברים שחייבים תמיד להגות בהם, מבלי לדבר עליהם אף פעם, עד עת קץ".

סליחה שניצחנו

חוסר הרצון בשחרור העיר העתיקה על ידי חלקים חשובים בממשלה נמשך גם אל תוך מלחמת ששת הימים. ב־5 ביוני 1967, יום פתיחת המלחמה, שלח ראש הממשלה לוי אשכול מסר בהול למלך ירדן: "ישראל לא תתקוף אלא אם כן ירדן תפתח במלחמה". במקביל הדגיש שר הביטחון משה דיין ביום הראשון של המלחמה: "יש להשאיר פתוחים את שער יפו ושער שכם אולם אין להכנס לעיר העתיקה".

אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, מי שבמלחמת השחרור היה סמג"ד גדוד "הפורצים" של הפלמ"ח, ופיקד בפועל על הפריצה משער ציון, נשא עימו את האכזבה המרה בעקבות הנסיגה של כוחות הפלמ"ח באותם ימים. כך הפך נרקיס לכוח הדוחף לפריצה בימים הראשונים של מלחמת ששת הימים. לעומתו נותר דיין הכוח הבולם, עם דבריו הידועים: "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה?". כמוהו, גם ראש הממשלה אשכול המשיך לשלוח לחוסיין מסרים שישראל תימנע מכיבוש העיר העתיקה אם ירדן תיאות להפסקת אש. זאת למרות ההסכמה בישיבת החירום של ממשלת הליכוד הלאומי בדבר הצורך לנצל את שעת הכושר לשחרור העיר העתיקה, ואף שצה"ל כבר כבש את ההרים סביב העיר העתיקה ושחרורה היה בהישג יד.

בבוקר 7 ביוני, כ"ח באייר, ניתנה הפקודה לכיבוש העיר המכותרת, וזו נכבשה במהירות יחסית עד השעה עשר. קצין הקשר של חטיבה 55 טיפס והניף את דגל ישראל על כיפת הסלע. נאמן לדרכו עלה משה דיין ברשת הקשר מהר הצופים, והורה בזעם להורידו: "אתה רוצה להצית את המזרח התיכון?". לאחר כעשרה ימים, ב־17 ביוני, הפתיע דיין את אנשי הווקף, וללא כל דיון סדור בממשלה העביר להם את השליטה בהר הבית וקבע את הסטטוס־קוו הנוהג עד היום.

על חבל דק

לא פעם מציגים תומכי חלוקתה של ירושלים את הלחץ הבינלאומי כגורם מרכזי שיש להתחשב בו כאשר דנים בעתידה של העיר. ואולם הסקירה התמציתית שלמעלה מלמדת שמקורו הראשוני של הלחץ הוא בתוך הנפש הציונית פנימה.

במאמר מכונן כינה אביעזר רביצקי את ארץ ישראל "ארץ חמדה וחרדה" (ראו מאמרו בקובץ "ארץ ישראל בהגות היהודית בעת החדשה"). רביצקי עמד שם על היחס הדו־ערכי לארץ ישראל במקורותינו: מחד, כיסופים, געגועים ומשיכה עצומה אל הארץ, אל מצוותיה, אל קדושתה ואל הגאולה המדינית שהיא מסמנת; מאידך, חרדה מפני דחיקת הקץ, מפני הקדושה המנטרלת של הארץ, ומפני יראת הרוממות הכרוכה בה שאיננה מאפשרת חיים נורמליים. 

נדמה שסיפורה של ירושלים העתיקה והציונות, הוא עוד פרק מפותל במסכת טעונה זו. כמו ארץ ישראל, הרתיעה ממנה והמשיכה אליה משמשים בו־זמנית ובערבוביה. הרצון להקים את הישן לתחייה, והפחד העמוק מפני תקומתו, מלווים את המפעל הציוני מראשיתו. יהיו כאלה שעבורם הפחד המדובר אינו אלא רפיון אמוני שיש להתגבר עליו ותו לא, אך נראה שאי אפשר לפטור אותו רק בכך. אומנם חרדה זו הובילה לא פעם גם לידי פעולות מקוממות ביותר של מנהיגי היישוב, אך מנגד יש לזכור שהצלחתה של התנועה הציונית היא סיפור מורכב של הליכה על חבל דק שבין הישן לחדש, של האומץ להתחדש מתוך העבר תוך כדי הסתייגות עמוקה מן המצב הגלותי וייצוגיו. הפרת שיווי המשקל ביניהם ניצבת לאורך הדרך כסכנה לקיום המפעל כולו.

מלחמת ששת הימים ועימה שחרורו של הר הבית והשיבה לחבלי יהודה ושומרון, הגבירה את המתח המדובר עשרת מונים, והוא הפך לקו שבר יסודי בחברה הישראלית. ריפויו של השבר לא יגיע כנראה אלא מתוך יכולתו של הישן ללמוד ולהתחדש, ושל החדש לגדול ולהתקדש.