"ירושלים לכדה את נפשי החופשית: המיסטיקה של עיר הקודש

לרגל יום ירושלים, עת רחובות העיר מתמלאים בהמון חוגג, בדגלים ובקולות שירה, ניעור בנו הצורך להתבונן לא רק בירושלים הפיזית, הבנויה אבן וחומה, אלא גם בירושלים כמרחב תודעתי. הדברים מקבלים נופך ומשמעות לאחר שנתיים וחצי של שכול לאומי, ועבורי גם כאבא שחווה אובדן אישי, הנמהלים ברגשות מעורבים של תקווה והשתאות.

בעיניי, אין מתאים יותר משירתה של זלדה כדי לעבד את המורכבות שפוקדת אותנו בצוק עיתים זה. עבור זלדה, אשר היטיבה לבטא את אחד הקולות העמוקים, הפלאיים והאהובים ביותר בשירה העברית, ירושלים איננה רק תפאורה או זירת התרחשות. העיר הופכת אצלה לישות מיסטית, באַת־כוחו של המטאפיזי והנשגב, ומעוררת בנפש הדוברת את אחד הקונפליקטים העזים ביותר: המאבק בין החתירה לאיון והתבטלות, ובין התשוקה היוקדת לחיים, לישות ולעצמיות.

שירתה של זלדה רוויה בכפל פנים זה. מצד אחד אהבת אין קץ ליופיים של החיים, להוויית ה"יש" ולפשטות היומיום; ומצד שני הימשכות עמוקה אל סוד המוות, אל "הוויית האין" האלוקית, לעיתים עד כדי הערצה ותשוקה לאובדן הגבולות. בשורות הבאות נפסע בעקבות מילותיה אל תוך האור המסנוור של ירושלים, ונבקש להבין, תוך צעידה קלה בסמטאות מַבָּעָה על העיר, כיצד מעצבת ירושלים את הדרמה הפנימית של הנפש המחפשת את בוראה.

שכחת השם

כדי להבין את עוצמת החוויה של זלדה יש לשוב אל שורשיה. זלדה (1984-1914) נולדה בבית חסידי רוסי, נצר למשפחה חב"דית מיוחסת. אביה היה נינו של "הצמח צדק", האדמו"ר השלישי של חב"ד, ובן־דודה היה הרבי מלובביץ', שעימו קיימה התכתבות ממושכת ומרתקת. סבה, הרב דוד צבי חן, שבצילו גדלה, נתפס בעיניה כדמות הוד פלאית. כשהייתה בת אחת־עשרה עלתה עם משפחתה לירושלים. תקופה זו לוותה בטרגדיות משפחתיות ובקשיי התאקלמות, וירושלים עוררה בה רגשי השתוממות ומבוכה. תחושת הבדידות שאפפה אותה בגיל מכונן זה תרמה לגיבוש זהותה כיוצרת עצמאית, רגישה ומתבוננת.

בעיני זלדה הילדה והנערה, ירושלים נשאה פנים כפולות. היא עטפה אותה כרחם אימהי, אך בה בעת חמסה ממנה את אישיותה הפרטית. כך היא כותבת בקובץ שיריה הראשון, "פנאי" (עמ' 12):

יְרוּשָׁלַיִם לָכְדָה / אֶת נַפְשִׁי הַחָפְשִׁית, / טָבַעְתִּי בָּאוֹר, / שָׁכַחְתִּי אֶת שְׁמִי.

"שכחת השם" הפרטי היא ביטוי מובהק לשכחת העצמיות. במסורת היהודית מוזכרת שכחת השם בהקשר של חרדת יום הדין והמוות. עבור זלדה, נוכחותה של ירושלים דומה לנוכחותו של המוות. האור השוֹבֶה של ירושלים ממסס את הגבולות, מטשטש את הזהות, ומטביע את הדוברת ב"אור של האינסוף ברוך הוא". בזיכרונותיה העידה כי "מבול האור... שיתק את פעילותי ואת האמביציה שלי... איבדתי באור הזה את זהותי" (צפור אחוזת קסם, עמ' 99).

את התשתית הרעיונית לחוויותיה שאבה זלדה מתורת חסידות חב"ד, ובמיוחד מספר התניא. החסידות תובעת מן האדם "עבודה בביטול" – קרי, הסרת דמיון הכזב של העולם החומרי (ה"יש") והכרה בכך שהאלוקות המוחלטת, נטולת הגבולות (ה"אין"), היא המציאות האמיתית היחידה. בהשקפה זו, ישות עצמית נתפסת כמחיצה, כמסך המסתיר את אור ה'.

ביהדות, ובחוכמת הנסתר בפרט, אחד מכינוייה של ספירת "מלכות" – הספירה העשירית והתחתונה, המקבלת את השפע מכל הספירות שמעליה – הוא "ירושלים". ספירת מלכות ש"אין לה משלה כלום" כלשון הזוהר, נתפסת כשקופה ונעדרת גוון, מה שהופך אותה לכלי־הקיבול השלם והנקי ביותר למשכנו של הנשגב. ירושלים, אם כן, היא סמל לענווה מוחלטת ולביטול ה"יש".

תהליך ההתכללות הזה, השלת הפרטים וההתמזגות ב"אין", מופיע אצל זלדה גם דרך מוטיבים של שקיעה ולילה. הלילה מוחק את היררכיית הצורות והצבעים של היום – המייצג את עולם החומר המובחן. בשיר "במלכות השקיעה" מתארת זלדה את המעבר הזה:

בְּמַלְכוּת הַשְּׁקִיעָה / אֲפִלּוּ קוֹץ מֵפִיק נֹגַהּ. // פִּתְאֹם נְמוֹגִים כְּתָרִים / וְקוֹץ חוֹזֵר לִהְיוֹת קוֹץ / וְהַר שָׁב לְגָלְמִיּוּתוֹ, / נֶחְשְׂפָה מִדַּת הַדִּין / וּמְבַצְבֵּץ שֶׁלֶד הַיְּקוּם. //  אַךְ אֵינֶנּוּ מֵתִים מִפַּחַד / כִּי מַגִּיעַ חֶסֶד הַלַּיְלָה / וְהַנֶּפֶשׁ מַמְרִיאָה לְהַשָּׂגָה חֲדָשָׁה / שֶׁל הַבּוֹרֵא.

רגע השקיעה, כמו צמצם רגיש במיוחד, חושף לשעה את "שלד היקום", את מידת הדין של הפרטיקולרי, הבודד. אך הפחד מתפוגג עם בוא "חסד הלילה", המאפשר לנפש להמריא להשגה אחדותית ושלמה של התמזגות.

"למות עם אחד על השפתיים"

החתירה לביטול ה"יש" ולחשיפת ה"אין" המוחלט, מביאה את זלדה לפתח יחס ייחודי אל המוות. בשירתה, המוות איננו רק חידלון פיזיולוגי אלא מצב תודעתי; הכרה איכותית המפנה עורף לטפל שבחיים ומתמקדת בעיקר. בשירה המצמרר "עמדתי בירושלים", מתחולל מהפך ביחסה אל המוות (שירי זלדה, עמ' 63):

עָמַדְתִּי / בִּירוּשָׁלַיִם / הַתְּלוּיָה עַל עָנָן, / בְּבֵית הַקְּבָרוֹת / ...הֲלֹא אֵינְכֶם! / דִּבֵּר אֵלֵינוּ / הַמָּוֶת. / הֲלֹא אֵינֵךְ! / הוּא פָּנָה אֵלַי. / עָמַדְתִּי / בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם / הַמְּשֻׁבֶּצֶת בַּשֶּׁמֶשׁ / ...מַדּוּעַ פָּחַדְתְּ מִמֶּנִּי אֶתְמוֹל בַּגֶּשֶׁם? / דִּבֵּר אֵלַי הַמָּוֶת. / הֲלֹא אֲנִי אָחִיךְ / הַשָּׁקֵט וְהַגָּדוֹל.

בפתח השיר, תחת ענני בית הקברות, המוות לובש פנים מאיימות וקורא "הלא אינך!". אך עם ההבשלה התודעתית, במעבר אל העיר "המשובצת בשמש", הוא מתגלה כחבר, כ"אח שקט וגדול".

הדים דומים עולים מהגותו של הפילוסוף מרטין היידגר, שראה ב"אימת המוות" את האפשרות של האדם לעמוד נוכח סופיותו ולרכוש חירות אותנטית. גם קירקגור הורה כי רק כאשר האדם מבין ש"הוא אין לפני האל", הוא יכול באמת לבחור בקיומו. זלדה מאמצת את הנוכחות המאפסת של המוות, אך מתוך השקפה אקזיסטנציאליסטית־חסידית: המוות מזכיר לאדם ששורשו ב"אין", באלוקות, והוא המאפשר לחיות חיים נטולי שקר וגאווה.

היינו יכולים לטעות ולחשוב שזלדה מבקשת למחוק את עצמה כליל מן העולם, להתפוגג אל דומיית ירושלים. אך כאן מתגלים גדולתה וייחודה של שירתה: הסירוב למחוק לחלוטין את ה"אני". לצד תשוקתה אל האין, זלדה הייתה אישה עזת מבע, שאהבה את גווני החיים, את פריחת העצים, את הריחות הפשוטים ובעיקר את מילות היום־יום.

המשורר יונדב קפלון, ידידה הצעיר באותה עת, מתאר זיכרון מרגש. לאחר שקפלון לקח אותה לשיעור חסידות של הרב יצחק גינזבורג, היא אמרה: "שיעור נפלא, והרב כמלאך אלוקים, אבל אני... אני רוצה למות עם 'אחד' על השפתיים". האמירה הזו מקפלת בתוכה את סירובה העמוק לאבד את הזיקה לפשטות. היא איננה מוכנה להיבלע בעיון למדני מחשש שהוא יביא אותה ל"שמיים ריקים" כלשונו של קפלון, לאיבוד התמימות. היא זקוקה ל"פה" משלה, לשפתיים, להוויית היום־יום, כדי לזעוק את אחדותו של האל.

הקונפליקט בין השתיקה של האין לדיבור המבטא את היש, קורע את נפשה. בשירה "ריח טוב של מרחקים" (שירי זלדה, עמ' 200), היא מתוודה:

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ מִן הַיָּם / מִתְגַּעְגֵּעַ לְקִיּוּם בְּמִלִּים.

ה"ים" האינסופי והאילם של הדממה כבר אינו מספק. הדוברת כוספת למילים, לזהות, להוויה. זהו מאבק יומיומי בין הרצון להיות מוגן בתוך ה"אין" הכאוטי וחסר הצורה, ובין החובה לפרוץ אל ה"יש" נוכח ייסורי האדם ואושרו. בירושלים המסולעת והקשה היא מוצאת את "עץ החיים" (שירי זלדה, עמ' 188). היא מכירה בכך שדווקא "רוחו של האיש החולה", האנושי והפגיע, הוא שיכול "לגעת בשמיים" (שירי זלדה, עמ' 173). האדם, על סתירותיו והיסוסיו הפנימיים, מכיל יופי שאינו קיים במלאכים.

עיר ההפכים

כאשר אנו מציינים את יום שחרור ירושלים ואיחודה, אנו נוטים להתמקד באבן, בכותל, בריבונות הלאומית. אך שירת ירושלים של זלדה מציבה בפנינו תביעה נוספת, תביעה רוחנית להתבונן בעיר כמיקרוקוסמוס של הנפש היהודית.

ירושלים של זלדה איננה עיר קלה לעיכול. היא עיר שתובעת מהאדם להשיל מעליו את קליפות הגאווה ואת "דמיון החומר", ו"לטבוע באור" עד כדי "שכחת שמו". היא המקום שבו האפסיות שלנו מול הנצח מתגלה במלוא עוצמתה. ומנגד, דווקא מתוך אותו שבר ואותו אין, העיר גם מצמיחה "עלי שגרה ירוקים" (צפור אחוזת קסם, עמ' 108). בתוך העיר המסולעת והשקטה הזו נברא המרחב היחיד שבו ניתן להחזיק במתח הקדוש: להיות קיימים וממשיים, בשר ודם פגיע שכואב ואוהב, ובה בעת להיות כלי קיבול זך, חף מיהירות, לאורו של האינסוף.

"אינני מחסידי קפקא", כתבה זלדה לחברתה רחל בימי חייה האחרונים, כאשר סירבה להיכנע לייאוש ולקדרות המשתקת. "כמו שריאליים פצעי נפשי וגופי וההשפלות – כך גם ריאלית שייכותי לעולמות" (צפור אחוזת קסם, עמ' 158). ביום ירושלים זה, מילותיה של זלדה מזמינות אותנו להלך ברחובות העיר מתוך ענווה עמוקה, להרפות לרגע מהרצון העז "להיות יש", ולתת לאור הירושלמי לחדור פנימה, לרכך את ה"אני"; ודווקא משם, מתוך הדומייה השקופה, לשוב אל החיים, לאסוף את המילים, ולבקש קיום שבו השמיים והארץ נושקים זה לזה.