אני פונה אל מארגני מצעד "ריקוד הדגלים" כאיש חינוך המלווה את צעדת יום ירושלים מזה עשרות שנים. אין ספק שריקוד הדגלים הוא אירוע בעל ערך חינוכי נעלה, המהווה מוקד לחיזוק הזהות היהודית ומפגן של ריבונותנו בעיר הבירה. דווקא בימים שבהם זכותנו על הארץ עומדת למבחן בינלאומי, חשיבות המצעד גדולה מאי פעם.
עוד כתבות בנושא
עם זאת, עלינו להביט למציאות בעיניים. לצערי הרב, לא כל בני הנוער במדינה, חילונים ודתיים כאחד, מתנועות הנוער מהמגזרים השונים, רואים את עצמם כשותפים במצעד הדגלים. כיום, המצעד הפך לאירוע המזוהה כמעט אך ורק עם תלמידי הישיבות התיכוניות ובנות האולפנות, בעוד שחלק גדול ומשמעותי מבני הנוער הישראלי מדיר את עצמו מהמצעד, וגרוע מכך, מדיר את עצמו מבירת ישראל, ירושלים.
כמובן שהסיבות להיעדרותם של בני נוער ממגזרים רחבים הן רבות ומורכבות, ואינן מסתכמות רק בתופעה כזו או אחרת. יחד עם זאת, התופעות הקיצוניות שהשתרשו בשולי המצעד הן סוגיה שעלינו לתת עליה את הדעת בכובד ראש. איננו יכולים להתעלם מכך שלאורך השנים הצטברו תופעות המעיבות על קדושת היום. קריאות קיצוניות הנשמעות בשוליים רחבים, וגילויי התגרות כלפי האוכלוסייה המקומית, אינם מוסיפים כבוד לריבונותנו. נהפוך הוא, הם משמשים כחומר בידי רשתות תקשורת עוינות המבקשות לעשות דה-לגיטימציה למפעל הציוני כולו, ויוצרים תדמית למצעד שמרחיקה גם את מי שהיה רוצה לקחת בו חלק.
הכי מעניין
"ריקודגלים" בשער שכם. יום ירושלים תשפ"ג 2023. | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
עלינו לשאוב השראה מדוד המלך בשעה שהעלה את ארון הברית לירושלים. דוד לא עלה לעיר בבגדי קרב, אלא ברוממות רוח, בקדושה ובטהרה, כשהוא חגור באפוד בד, סמל לבגדי הכהונה. הוא הבין שבירושלים, הריבונות האמיתית נמדדת ביכולת להתעלות מעל חיי החולין אל הקודש. המצעד שלנו צריך להיות "בגדי הכהונה" של הציבור הדתי-לאומי; מפגן של שירה זכה וריקוד שמבטא כיסופים, ולא חיכוך שמבטא התרסה.
הגיע הזמן לבחון מחדש את המעבר בשער שכם. הצפיפות הרבה באזור זה גובלת בסכנת נפשות של ממש, והחיכוך הנוצר עם האוכלוסייה המקומית אינו משרת שום מטרה חינוכית. ריבונות אינה נמדדת ב"ניפנוף" מול האחר, אלא ביכולתנו לצעוד בביטחון ובגאווה בשבילי עירנו.
רשתות התקשורת העולמיות, ובפרט אלו העוינות לנו, מחפשות את "השוליים הרחבים" שצועקים קריאות גנאי או דופקים על דלתות חנויות. במתווה שאינו עובר בלב האוכלוסייה הערבית (כמו שער שכם), אנו שומטים מידי אויבינו את הנשק ההסברתי היעיל ביותר שלהם. אנו מוכיחים לעולם שריבונותנו אינה זקוקה לחיכוך כדי להתקיים.
כמי שצועד עם תלמידים מדי שנה, הצפיפות במעברים הצרים בשער שכם ובסמטאות העיר העתיקה גובלת בסכנת נפשות. אסון הוא רק שאלה של זמן בתנאים אלו. שינוי המתווה למרחבים פתוחים ומזמינים יותר יאפשר צעדה בטוחה ומכובדת, ללא צורך במערכי אבטחה כבדים שיוצרים תחושת "זירת מלחמה".
המתווה הנוכחי מדיר משפחות רבות, נשים וילדים, שאינם מעוניינים להיקלע לעימותים או לצפיפות מסוכנת. מתווה חדש יאפשר לכל חלקי הציונות הדתית והציבור הישראלי בכלל להתאחד סביב ירושלים.
עלינו ללמד את בני הנוער שגבורה אינה נמדדת בצעקה מול מי שאינו יכול להגיב, אלא בבנייה, ביצירה ובחיבור עמוק לשורשים. הריבון אינו צריך להוכיח שהוא ריבון, הוא פשוט נוהג ככזה.
צועדים ביום ירושלים סמוך לשער שכם. | צילום: AFP
העיר ירושלים היא בירת העם היהודי למעלה מ-3,000 שנה, עיר הבירה העתיקה ביותר בעולם. כשם שבאומות העולם ערי הבירה ברורות לכולם ואין עוררין עליהן בעיני תושביהן, כך אנו צריכים לנהוג כריבון במקומנו, מתוך ביטחון פנימי שקט, ללא צורך להוכיח לאחרים את צדקתנו בקריאות או במעשים שאין בהם תועלת, אלא ברוממות ועוצמה יהודית אצילית שתפתח גם את השערים לכלל בני הנוער בישראל.