בעוד עשור, כשהדור הבא ינתח את שנת 2026, הוא יזהה שני מספרים שפשוט לא דיברו זה עם זה. מצד אחד, אנו חוזים בשנת שיא לכאורה בהייטק הישראלי עם אקזיטים דמיוניים: מכירת Wiz לגוגל ב-32 מיליארד דולר ורכישת ארמיס על ידי סרוויסנאו ב-7.75 מיליארד דולר.
על הנייר זה נראה כניצחון מוחץ, אך בפועל הקופה הציבורית כמעט ולא הרגישה את העסקאות הללו, והסיבה פשוטה ומטרידה: שתי החברות הענקיות הללו רשומות בארצות הברית, ולא בישראל. זהו אינו רק עניין טכני, אלא עדות למשבר אמון עמוק שבו היסודות היזמיים של המדינה נשחקים, והמשקיעים (כמו גם המוחות) נודדים מעבר לים יחד עם הכסף הגדול.
כש-32 מיליארד דולר הופכים ל-10 מיליארד שקל בלבד
הכי מעניין
הסיפור האמיתי מסתתר במספרים שמאחורי המיסוי. מעסקת Wiz הענקית, קופת המדינה צפויה לקבל כ-10 מיליארד שקל בלבד, סכום שמגיע בעיקר ממיסוי אישי על המייסדים ועל העובדים הישראלים. שיעור המס האפקטיבי כאן הוא כ-8.4% בלבד משווי העסקה. לשם השוואה, חברת סייברארק, הפועלת באותו תחום ורשומה בישראל, הייתה מניבה לקופה הציבורית מס אפקטיבי של 20%-25% בעסקה דומה. המשמעות היא שעל שתי עסקאות בלבד, Wiz וארמיס, איבדה מדינת ישראל כ-30 מיליארד שקל. אם המגמה הנוכחית תימשך,קרוב לוודאי שבעשור הקרוב המדינה תאבד בין 70 ל-150 מיליארד שקל מהכנסות פוטנציאליות.
עוד כתבות בנושא
הנתונים הללו חושפים פרדוקס מסוכן: גיוסי ההון אמנם התאוששו לרמות של ערב הקורונה, אך מספר הסטארט-אפים החדשים הקמים בשנה צנח לשפל של כ-500 בלבד, כמחצית מהממוצע בעשור הקודם.
מנכ"ל רשות החדשנות, דרור בין, הגדיר זאת כהתנהלות "לא רציונלית" מבחינה כלכלית, שכן ישראל מציעה תנאי מס טובים משמעותית מהחלופה האמריקאית – 30% עול מס בישראל לעומת 50% בארה"ב, ובכל זאת, בעוד שב-2022 כ-80% מהסטארט-אפים נרשמו בישראל, היום כמחציתם בוחרים להתאגד בחו"ל, כאשר דלוור הפכה לעיר מקלט עבור 80% מהיזמים.
המרדף אחרי השקט והיציבות המוסדית
היזמים והמשקיעים אינם בורחים בגלל המסים או בגלל הפסדים, אלא בגלל שינוי כללי המשחק. בתורת המשחקים אנו מדברים על "צל העתיד", במילים פשוטות, השחקנים מוכנים להשקיע יותר ככל שהכללים צפויים יותר. דלוור אינה אטרקטיבית כי היא מרגשת, אלא בדיוק משום שהיא משעממת. השקט הזה הוא ערובה לכך שזכויות הקניין והחוקים שקיימים היום יהיו תקפים גם בעוד עשור. יזם המקים חברה ב-2026 חושב על 2030, ולאחר שראה זעזועים במערכת המשפט ב-2023 ומלחמה מתמשכת, הוא מסיק שבישראל הכללים הפכו לדינמיים ונתונים לשינויים פוליטיים.
המעבר המסיבי להתאגדות בחו"ל הוא ביטוי ל"גידור פסיכולוגי" מול מערכת שאיבדה את יציבותה המוסדית. כאשר יציבות משפטית היא התשתית לכל מודל עסקי, אובדן האמון הופך למכשול אסטרטגי והסכנה המוחשית ביותר לעתידנו טמונה בצניחה הדרמטית של 80% בגיוסי ההון של קרנות הון סיכון מקומיות. הקרנות הישראליות הן ה"נוגדנים" של השוק המזהות פוטנציאל בשלבים ראשוניים. היחלשותן הופכת את התעשייה לתלויה במשקיעים זרים שנוטים לעזוב כשהסיכון עולה וכתוצאה מכך, אובדן הריבונות הכלכלית הזה מותיר את ישראל כשלוחה טכנולוגית בלבד ולא כמרכז עצבי של חדשנות.
הפתרון: מ"דרמה ניישן" לחוזה בלתי הפיך
כדי לשקם את האמון, שנבנה לאט ונהרס מהר, ישראל חייבת לאמץ אסטרטגיה של יציבות רדיקלית. הפתרון אינו נמצא בעוד הנחת מס, אלא בהבטחה שאי אפשר יהיה לשבור, דוגמת חקיקה קונקרטית שתעניק לכל חברה שתירשם בישראל אישור מס "נעול" ל-15 שנה, כזה ששום ממשלה או משבר לא יוכלו לשנות אלא ברוב מיוחד של שני שליש בכנסת. תוקף האישור יעבור עם החברה גם בעת מכירה, ויהווה "שטר חוב לאומי" שישדר ליזם שבישראל הבטחות מקיימים.
מטרת העל היא להחזיר את היזמים הביתה ברמה הפסיכולוגית ולהפריד את המנגנונים הכלכליים מהתנודות הפוליטיות. ישראל בנתה את עצמה במשך עשורים כ"סטארט-אפ ניישן", מקום שבו יזמים כמו יבגני מרחובות ונדיר מקריית אתא, מייסדי ארמיס, יכולים לצמוח ולהצליח. המדינה השקיעה בהם, סיכנה את חייהם כמהנדסים בעת מלחמה, אך כשהם הצליחו למרות הכל, הם כבר שלחו גלויה מדלוור. בשנת 2026 אנו ניצבים בפני קריאת השכמה: עלינו לבחור בין היותנו "דרמה ניישן" המייצרת רעש מוסדי, לבין חזרה למעמדנו כ"סטארט-אפ ניישן" המבוססת על שקט תעשייתי. הכסף הגדול אולי מוחל על הפסדים, אך הוא לעולם לא ימחול על אובדן הוודאות ומעילה באמון.
השאלה האמיתית היא לא רק למה הם בורחים, אלא למה אנחנו מאפשרים לזה לקרות.