פגישת הרבנים וראשי הישיבות שדנו באפשרות השילוב של נשים בחיל השריון תפסה לא מעט כותרות ותשומת לב תקשורתית. אבל מהפגישה נעדרה מי שהייתה צריכה, על פניו, להוביל את המאבק הזה לטובת החיילים הדתיים: הרבנות הצבאית.

בעוד שרבני צהר ושאר המשתתפים בישיבה חוטפים אש וביקורת, דווקא הרב הצבאי הראשי והרבנות, שאמורים לשמור על הפקודות ועל היכולת של החייל לקיים את תפקידו הצבאי במקביל לשמירה על תורה ומצוות, נשארו דוממים. יכול להיות שהם פועלים מאחורי הקלעים, אבל לפחות על הבמה הציבורית ראשי הישיבות פעלו לבד, כאילו חיי הדת בצה"ל הם העסק הפרטי שלהם.

כשבאים לדון בתפקוד הרבצ"ר בסוגיות הציבוריות, צריך להניח שתי הנחות יסוד: הראשונה היא שהרב הצבאי נדרש בכל העת לנוע על המתח שבין דרישות המערכת הצבאית ובין דרישות התורה וההלכה, ובפרט במקום שיש התנגשות ביניהן. ההנחה השנייה היא שהרבנות הצבאית, ובראשה הרבצ"ר, משתדלים לצמצם ככל האפשר את המתח הזה ואף עושים זאת, גם אם לא לעיני הציבור.

אחרי שאמרנו את זה, יש לשאול: מי "הלקוח" של הרבנות הצבאית? נדמה שבחלוקה גסה אפשר לענות על השאלה לפי דמויותיהם של הרבצ"רים הקודמים. הלקוח של הרב שלמה גורן זצ"ל היה החייל הדתי. הוא נלחם במערכת בכל פעם שזכויותיו נפגעו, הוא קבע יסודות בכשרות או בשמירת השבת שקיימים עד היום, ודאג שהחייל הדתי יוכל לקיים תורה ומצוות בלי שתפקודו הצבאי ייפגע. הרב אביחי רונצקי ראה את עיקר תפקידו דווקא מול החיילים החילונים: בשיחות אישיות, בהרמת הרוח, בחיזוק התודעה לכלל חיילי הצבא, גם אם אינם חובשי כיפה.

איני יודע מה הרבצ"ר הנוכחי, הרב אייל קרים, יענה על השאלה "מי הלקוח שלך". אבל צריך להיות ברור לכול שהלקוח שלו הוא לא הרמטכ"ל או המערכת הצבאית. הרבצ"ר נדרש לפסוק הלכה מתוך התחשבות בדרישות הצבא, ולא להפך - קיום דרישות הצבא מתוך "התחשבות" בדרישות ההלכה.

ייתכן שהרבצ"ר אינו אסרטיבי מספיק, וייתכן שהרמטכ"ל לא סופר אותו. ייתכן גם ששני הדברים נכונים. אבל בלתי מתקבל על הדעת שכל רבני הציונות הדתית - מהקצה הליברלי ועד הקצה החרד"לי - ישמיעו קול זעקה על המערכת הצבאית, ודווקא מי שאמון על בניית המעטפת שתאפשר לחייל הדתי לשמור תורה ומצוות יישאר דומם או לא משפיע.

כשם שחיל הרפואה צריך לדאוג שהחיילים יהיו בריאים, וכמו שחיל הלוגיסטיקה צריך לוודא שקיבתם מלאה ויש דלק בנגמ"ש, כך תפקידה של הרבנות הצבאית לדאוג שהחיילים הדתיים יוכלו למלא את משימותיהם ללא ספקות וללא חששות.

כל חייל דתי מכיר את המאבק המתמיד בנושאים הללו - הכניסה למטבח שהטריפו בו את הכלים, ההתלבטות בין השתתפות באירועי גיבוש בלתי הולמים ובין פרישה מהחברים, השתתפות בפעילות בשבת שאיננה פיקוח נפש ועוד. בסיס עבודת הרבנות הצבאית הוא לדאוג שהחייל לא יצטרך להיות מוטרד מהסוגיות האלה, קל וחומר כשיש מחשבה לערבב בנים ובנות במסגרת מתמרנת.

דמיינו שמנהלי בתי החולים יערכו כינוס שכולו זעקה על כך שחוסמי העורקים שצה"ל משתמש בהם אינם פועלים ושהחיילים הפצועים מאבדים יותר דם. המנהלים יקראו למערכת הצבאית להחליף את כל המלאים הקיימים בצה"ל ולהשתמש בסוג אחר, למרות העלויות. דמיינו שבג"ץ פוסק להמשיך להשתמש בחוסמי העורקים הישנים, ושהרמטכ"ל יקשיב לבג"ץ ולא למנהלי בתי החולים. בעיקר דמיינו שקצין הרפואה הראשי ישתוק, או שהרמטכ"ל לא יקשיב לו כשיביע את עמדתו.

בעולם נורמלי זו בכלל לא הייתה סוגיה דתית. כל שריונר, גם חילוני, שחווה על בשרו תמרון צבאי ומארבים של 24 ו־48 שעות בלי לצאת מהטנק, לא יוכל לדמיין מסגרות משותפות לחיילים ולחיילות בחיל השריון.

אבל אם לא בשם הנורמליות וההיגיון הבריא, ואם לא כדי שהחרדים ישתכנעו שהצבא יעמוד בכל ההבטחות שהוא נותן, הרבנות הצבאית צריכה להילחם כעת לפחות בשביל החיילים הדתיים - שזה הקו האדום שמסמן את יכולתם להיות גם חיילים וגם דתיים.