חרדת המחנה הליברלי־חילוני, שעליו אני נמנה, היא ביטוי כן של פחד, ומעוגנת בתפיסה פוליטית והיסטורית רחבה. מי שממהר לפטור אותה כבהלה מוגזמת או כהתפרצות רגשית מחמיץ את עומקה. זו חוויה קולקטיבית המעצבת את השיח, קובעת את גבולות הלגיטימיות ומולידה נכונות לעימות. השאלה אינה רק אם החרדה הזו מוצדקת, אלא מה ההיגיון הפנימי המזין אותה.

כדי להבין את החרדה הזו אין צורך להסכים איתה, אך יש לברר את מקורותיה. היא אינה תולדה של הממשלה הנוכחית לבדה, אלא תוצר של תהליך היסטורי ואובדן הדרגתי של מוקדי כוח. מאז המהפך של 1977, וביתר שאת בעשור האחרון, המחנה הליברלי חדל להיות "בעל הבית" הפוליטי. אך למרות ההפסד המתמשך בקלפי, הוא ממשיך לראות בעצמו אחראי להגנה על קיומה של המדינה הדמוקרטית: שלטון החוק, מערכת המשפט וזכויות הפרט. בתפיסה הזו, העקרונות הליברליים אינם גרסה אחת של דמוקרטיה אלא עמוד השדרה שלה. דמוקרטיה שאינה ליברלית נתפסת כסתירה פנימית, מנגנון טכני שבו שלטון נבחר עשוי לבטל יום אחד את כללי המשחק. לכן כל פגיעה בעקרונותיה נחווית כערעור על תנאי היסוד של המערכת כולה.

במצב הפוליטי הנוכחי, אובדן השלטון אינו נתפס רק כהחלפת אליטות, אלא כמהלך המאיים על ליבת המשטר. הדמוקרטיה הליברלית, בתפיסתה המהותית, נשענת על הפרדת רשויות ועצמאות מוסדות שאינם נבחרים, "שומרי הסף". משום כך, כל ערעור על שומרי הסף נתפס כסיכון קיומי, לא כוויכוח פוליטי חולף. לכן הרפורמה המשפטית נחווית כ"הפיכה משטרית": מתקפה רב־מערכתית שעלולה לשלול בעתיד כל אפשרות ממשית להתנגדות שלטונית. ריכוז הכוח בידי הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, וגם החלשת האיזונים המוסדיים, נתפסים כהכשרת הקרקע להנצחת צד אחד, תוך שבירת הכלים המאפשרים תחרות הוגנת.

זה המקור לזיקה הכמעט דתית לעצמאות מערכת המשפט. בשביל רבים בשמאל, בית המשפט העליון והייעוץ המשפטי הם ה"חומה" מול שימוש שרירותי בכוח. כאן מצוי השבר: מה שלימין הוא תיקון עוול היסטורי והשבת ריבונות לעם ונבחריו נראה בצד השני כהחרבת הבית. הימין תופס את בית המשפט כמוקד כוח אוליגרכי, ובשמאל הוא הסכר האחרון מול עריצות הרוב.

הממשלה הנוכחית לא יצרה את החרדה, אך העמיקה אותה בשל הצטברות של מהלכים ורטוריקה שנתפסים קיצוניים. הפחד הליברלי פועל לפי היגיון של ניהול סיכונים: גם אם המעבר למשטר לא דמוקרטי טרם התרחש, האפשרות לכך נתפסת מסוכנת ומצדיקה מאבק בלתי מתפשר.

דוגמה עכשווית היא הדרישה לפטר את איתמר בן־גביר. השר לביטחון לאומי, המזוהה עם מורשת הרב מאיר כהנא ו"כך", שנפסל והוגדר כארגון טרור בישראל ובארה"ב, נתפס כסכנה לדמוקרטיה. מצע מפלגתו, הדוחה כל ״ערך אוניברסלי״ ומגן על המדינה היהודית מפני ״הדמוקרטיה המערבית״, וכן התנהלותו כשר לביטחון לאומי, מחזקים את התפיסה הזו. החשש נובע לא רק מפעולותיו הפוליטיות, אלא גם מההיסטוריה: משטרים לא דמוקרטיים, כולל הפשיזם והנאציזם, עלו לשלטון באמצעות בחירות. החלשת שומרי הסף ולגיטימציה של עמדות לא ליברליות נתפסות כראשיתו של תהליך הרה אסון. גם אם רוב הימין אינו שואף למשטר לא דמוקרטי ואינו רואה בכך אפשרות, סכנת ההשתלטות של מיעוט קיצוני בתנאי משבר מתמשכים נחשבת מוחשית, וקשורה בעבותות לחורבנות המאה ה־20.

הפחד הזה אינו האמת היחידה, ואין לו מונופול על פרשנות המציאות, אך הוא גם אינו שקר או מניפולציה. הוא תוצר של תפיסת עולם המקדשת את הדמוקרטיה הליברלית כמשטר היחיד המבטיח חופש, צדק ותחרות הוגנת בין קבוצות. אפשר לחלוק עליו ואף לראות בו הגזמה, אך כל שיח רציני חייב להכיר בכך שמדובר בפחד ממשי, המונע מהיגיון פנימי עקבי.

שינוי בר־קיימא לא ייכון על חורבותיו של צד אחד: כשם שהחברה בישראל זקוקה לימין לשמירת זהותה היהודית, כך היא נדרשת למחנה הליברלי כדי להבטיח את מהותה הדמוקרטית.

ד"ר שי טגנר הוא חוקר במכון פריז לחברה משותפת באוניברסיטת חיפה