תשמעו סיפור. לפני שנתיים, בשיא המלחמה, בחג השבועות, זכיתי ללמוד וללמד תורה בבית אבי חי בירושלים. באחד השיעורים זכיתי לארח את איריס חיים המדהימה, אימא של יותם חיים, הג'ינג'י הסוער שנחטף לעזה ונהרג בנסיבות איומות מאש כוחותינו. אני חושב שהלילה שבו נודע על מותם של שלושת החטופים מאש צה"ל היה אחד הלילות הכי קשים שידענו במלחמה. גם אני, כמו מיליוני ישראלים, לא הפסקתי לבכות על יותם האהוב. גם אני נדהמתי לקרוא על תגובתה האצילית של איריס חיים, אימא של יותם, שסלחה בלב שלם לחיילים שירו בבנה. היא שלחה להם הודעה קולית מצמררת, "מדברת איריס, אימא של יותם, רציתי להגיד לכם שאני מאוד אוהבת אתכם ושאני מחבקת אתכם מרחוק, אני יודעת שכל מה שקרה זה בכלל לא באשמתכם ולא באשמת אף אחד, חוץ מחמאס, אנחנו רוצים לראות אתכם, ולחבק אתכם, ואנחנו אוהבים אתכם מאוד". ככה היא אמרה. וההודעה הזאת, כך הבנתי, ממש הצילה את הלוחמים ההמומים שהיו שקועים בעצב עמוק ובאשמה. וההודעה הזאת הוציאה לעולם את איריס חיים, שהיא באמת אישה מיוחדת וחכמה ורגישה ואמיצה ומדהימה.

כמה שבועות לפני השיעור שלנו בבית אבי חי, שאלתי את איריס אם היא רוצה להביא איזשהו טקסט שנלמד ביחד עם הקהל שיגיע לאולם. ואיריס, בלי להתבלבל, אמרה לי שהיא רוצה שנקרא ביחד קטעים יפים מהספר "הבחירה" שכתבה אדית אגר. ואני לא ידעתי מי זאת אדית אגר, אז נכנסתי לגוגל וקראתי. אדית אגר הייתה פסיכולוגית יהודייה, ניצולת שואה. היא נולדה בהונגריה, נשלחה לאושוויץ, נלקחה למרפאתו של ד"ר מנגלה ועברה שם התעללות איומה. אימא שלה נרצחה בתאי הגזים. אגר שוחררה ממחנה הריכוז גונסקירכן, היא שקלה שלושים ק"ג והייתה חולה בטיפוס ובדלקת ריאות.

אחרי המלחמה היא נישאה לאלברט, בחור יהודי שפגשה בבית החולים. יחד הם עלו לארה"ב ובנו שם משפחה וחיים חדשים. בגיל חמישים ואחת, אחרי שנים ארוכות של טיפול נפשי, התחילה אגר לעבוד כפסיכולוגית קלינית. היא פתחה מרפאה ופיתחה שם שיטת טיפול חיובית וייחודית. את המסע שלה כשורדת שואה וכאשת טיפול היא תיארה בספרה. זה ספר מאוד מרגש. קראתי אותו בהמלצתה של איריס, בדיוק לפני שנתיים, בשיא המלחמה. מצאתי בו כמה קטעים יפים יפים יפים. אגר כותבת שם שוב ושוב ובכמה דרכים על כך שהחיים הם חומר גלם שתמיד ניתן לעבוד איתו. גם כשהם מלאים בסבל, בכאב, בצער, באובדן, ובכלימה – תמיד יש בחירה לראות את האור. לבחור בטוב.

היא כתבה שהחיים מלאים בעובדות, בהתרחשויות, בדברים שקורים, בדברים שאנחנו רואים. אבל העובדות האלה הן רק עניין שטחי. "הנשמה יודעת שמה שרואות העיניים איננו האמת. מה זאת אמת, האם הטמנת הגוף בקבר היא אמת, לא! אני מרגישה שהעובדה הגסה – היא לא אמת. כלל וכלל". ככה היא כותבת. העובדה מוציאה את החיים מהאינסופיות הגלומה בהם - "העובדה היא שקר! אבל היא נחוצה כי היא אי באוקיָנוס. היא שאגת האריה המזכירה לנו שיש אריה. היא החלון המואר שמזכיר לנו שבחוץ, בחלל העולם, השמש זרחה".

אגר גם כותבת המון על אחריות. היא מתארת כיצד בני האדם כולם מנסים לחמוק מאחריות עצמית על חייהם. "כולנו מחפשים רודן", היא כותבת, "גם אם רודן מיטיב - כדי שנוכל לגלגל את האחריות הלאה. כדי שנוכל להפיל את ההחלטות שלנו על מישהו או משהו אחר – "אתה הכרחת אותי לעשות את זה. זאת לא אשמתי". אייי אייי איייי, "אבל איננו יכולים להעביר את חיינו בעודנו מסתופפים תחת מטרייה של אדם אחר, ואז להתלונן שאנחנו נרטבים". ככה היא כותבת. לכל אדם יש אחריות על חייו. כל אדם והעובדות והנסיבות שבתוכן הוא פועל וחי. אבל העובדות האלה הן רק ההתחלה של הדיון. מכאן ואילך מתחיל סיפור חדש. והנפש אינסופית. היא יכולה לבחור שוב ושוב בשמחה, בתקווה, באהבה.

ואת זה אדית אגר כתבה. אישה שעברה התעללות איומה אצל מנגלה. אישה שאיבדה את אימא שלה במשרפות באושוויץ. אישה ששרדה את צעדות המוות. אם היא הצליחה לחיות את החיים, ולשמוח בחיים, ולאהוב את החיים, אז אולי גם אנחנו מסוגלים לשמוח בחלקנו, לעבוד עם העובדות שלנו, אולי גם אנחנו יכולים לחיות חיים שכל כולם חסד וחמלה ושמחה ואהבה. אמן. אמן. הלוואי.

ולפני שבועיים, אדית אגר הלכה לעולמה בגיל תשעים ושמונה! היא הייתה, עד רגעיה האחרונים צלולה ושמחה ומתוקה. היא עוד זכתה לפגוש ולחבק את איריס חיים, תלמידתה האוהבת, ולשמוע את הסיפור שלה. היא זכתה בחייה ובמותה להעניק לאינספור אנשים בעולם, גם לי, עוד כמה שלוקים של אומץ, של אחריות ושל תקווה. יהי זכרה הטוב ברוך. יהי זכרה אהבה.

*

לפני תשע שנים, קיבלתי טלפון מאישה מקסימה וחכמה ששמה תמר פרלשטיין. היא הציעה לי לכתוב טור אישי במוצש כמילוי מקום לכמה חודשים. אמרתי לה שאני מפחד, שלא בטוח שאני מתאים לעיתונות הכתובה. ותמר אמרה לי "פשוט תביא את הלב שלך". ואני הקשבתי לה. תמר עוזבת את מוצש וממשיכה הלאה בדרכה. תודה על האמון, תמר אהובה. בהצלחה בהמשך המסע.