"אנחנו נרמוס אתכם, ציונים! לא יהיו שלום, ביטחון או חירות עד שנזרוק את הכנופיות שלכם לים", הכריז רדיו דמשק. רדיו קהיר לא נשאר חייב: "הנשיא מודיע שמטרתנו היא להשתלט על ישראל, ויש לנו תוכנית לשחרור פלסטין. הו, ציונים! מאה מיליון לוחמים יחריבו אתכם! היכונו, כי מאה מיליון ערבים יחפרו לכם קברים". ישראל לא המתינה, ודאגה לחפור קברים המוניים בעצמה סמוך למרכזי האוכלוסייה וביישובים קטנים.

מתח רבתי ריחף מעל חגיגות יום העצמאות ה־19 למדינת ישראל, נוכח הפרת הסכם הפסקת האש מצד מצרים. האויב מדרום פלש לשטח סיני, פינה את כוחות האו"ם שם והתייצב לאורך גבול ישראל.

אם זה לא מספיק, הוא קרא לבריונים האחרים בשכונה להצטרף למלחמה להשמדת ישראל. גיוס המילואים ההמוני כאן וההיערכות להתגונן מול מתקפה כוללת של העולם הערבי לוו בצעדים שמעידים על חשש אמת לשלמות המדינה. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

אפשר לספר את הסיפור הזה דרך ההישגים הפנומנליים של המלחמה הקצרה בתולדותינו, ואפשר לספר את זה אחרת לגמרי. ככלות הכול, "מבצע מוקד" שפתח את המלחמה הותיר אחריו שובל של דם יהודי, שכול ודאגה בלתי אפשרית לשבויים. 779 ישראלים נהרגו בתוך פחות משבוע. גם אחרי טבח 7 באוקטובר מובן שמדובר בעומס "הותר לפרסום" בלתי ניתן לעיכול, בטח במדינה צעירה שמספר היהודים בה קטן מ־2 מיליון ו־350 אלף איש.

לפי הנתונים הרשמיים, 2,593 ישראלים נפצעו במלחמה ההיא ו־15 לוחמים נפלו בשבי. 46 מטוסי קרב ישראליים הופלו לצד כלי תעופה אחרים. אבל למלחמה ההיא קוראים "מלחמת ששת הימים", ולמרות המחיר הכבד, איש לא מעלה בדעתו להציג אותה ככישלון.

הפכנו לילדי פרחים

מצרים, ירדן, סוריה ועיראק התאחדו נגד מדינת ישראל בכוח אדם ומכונה גדולים בהרבה מזה שהיא התברכה בהם, אבל גם ספגו אבדות גדולות פי כמה. מספר הרוגי האויב המשוער הוא 12 אלף לכל הפחות, והאומדן הקיצוני יותר טוען ל־21 אלף הרוגים בקואליציית שונאי ישראל. כ־6,000 מחייליהם נפלו בשביינו, ומטוסי הקרב שאיבדו נמנים ב־451.

ובכל זאת, ההישגים העצומים אינם הסיבה לכך שלא יעלה על הדעת להתייחס לששת הימים כמלחמה קשה. גם לא הגדלת שטח ישראל פי כמה מגודלה המקורי. אפילו ההצלה של העם היושב בציון מהסכנה הקיומית שריחפה מעל ראשו, שהומרה בניצחון מזהיר, היא לא זו שתייגה את מלחמת ששת הימים כניצחון שאין שני לו. המלחמה ההיא נותרה מיתוס נקי מביקורת (יחסית) פשוט כי היינו אז אחרים.

מלחמת יום הכיפורים הייתה עטורת ניצחונות גם כן, למרות נקודת ההתחלה הכושלת שהגיעה עם מכת הפתע שהנחית האויב על ישראל. הותקפנו, נפגענו קשות, אבל גם בפעם ההיא הפכנו את הקערה על פיה. ובכל זאת מלחמת יום כיפור נרשמה בספר דברי הימים הישראלי ככישלון צורב. אולי כי בשלב הזה כבר הפכנו קצת לילדי פרחים. דיברנו על מחיר המלחמה כאילו אנחנו חיים בתנאי מעבדה, כאילו מישהו שואל אותנו אם מתחשק לנו ללכת קצת מכות וזרמנו איתו מבחירה.

אותה אווירה עכורה מחלחלת מפעם לפעם למציאות העכשווית. כל התייחסות להישגי צה"ל והממשלה נענית בעלבון מצד מי ששילמו ומשלמים את מחירי המלחמה. כל טור בנושא שנכתב כאן ובמקומות אחרים מעורר ביקורת עזה, כי איך אפשר לדבר על הצלחות וניצחון אחרי מה שקרה. אלא שזהו עיוות הדברים, עיוות האווירה.

הלב היהודי יוצא מגדרו על כל נופל ופצוע. הוא לא מוצא מנוח על כל חטוף ושבוי, מדיר שינה מעיניו נוכח התעללות, פציעה ושכול. אבל הוא גם יודע להוקיר את ההצלחות הישראליות, בלי להפחית מעוצמת הכאב כמלוא הנימה. ציון ההצלחות שנוחלת ישראל אינו מוריד מגודל הכאב וההזדהות עם הכואבים. הוא גם לא מפחית את רמת אחריותם של מובילי ההצלחה עצמם על הטבח ועל המדיניות שהובילה אליו.

חברון שלנו, שכם שלנו

ישראל אינה ששה אלי קרב. המניע של האויב להשמדת מדינת ישראל ערב "הכיבוש" – אם כל חטאת לכאורה, אם כל תירוצי השמדתנו – היה בכלל הקמת המוביל הארצי. כשלישראל יש בעיית מים היא לא עולה על טנקים ולא מטפסת לתא הטייסים כדי להשמיד מדינה שכנה. היא מתאמצת ומובילה מים בצינורות ארוכים, ממציאה טפטפות להפרחת השממה ולבסוף מביאה להתממשות נס התפלת מים. האויב, לעומת זאת, סימן מטרת השמדה, רק תירוציו לניסיונות המימוש שלה משתנים.

כאז כן היום, הניסיון להביא להשמדתנו התהפך להדיפה של אויבים רבים. לא רק שהמלאכה לא תמה, היא מתבררת כסיזיפית מאוד, כמשימה ארוכת ימים ושנים. אפשר להתייאש, אפשר לצאת נגד, ואפשר ללמוד שיעור בהליכה סבלנית בדרך ארוכה; אפשר להפנות את אלומת האור למחיר הקשה שספגה מדינת היהודים הקטנה ואפשר ממעוף הציפור לראות את התמונה השלמה.

מגילת ששת הימים המצוינת, שכתב ויזם ד"ר חגי בן־ארצי, מגוללת את ההתרחשויות במהלך המלחמה, יום אחרי יום, ומאפשרת הצצה מקרוב לימי התשועה הגדולה. היא מרעננת את הזיכרון נוכח ימי ההמתנה הדרוכה, הקרבות והמהפכה. חגיגות יום ירושלים הן בחירה לראות מה השגנו, לא רק בירושלים אלא בחזיתות כולן.

59 שנים לשחרור הבירה מציינות 59 שנים לשחרור ישראל מאופציית ההשמדה. הן מציינות את השיבה לחברון שלנו, לשכם שלנו, לרמת הגולן, ולעזה וליריחו תחילה. בימים ההם, בזמן הזה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com