בשער מוסף היובל של מקור ראשון למלחמת ששת הימים – "זיכרונות ושופרות", קראנו לו – נדפס תצלום של צנחן מזוקן, יפה תואר, ליד הכותל: יוסף (אושי) אשרת. מבטו המהורהר היה מפעים יותר ממבטם של שלושת הלוחמים בתמונה המפורסמת יותר של דוד רובינגר, שצילם אותם כשגבם אל הכותל. אשרת ניצב מול האבנים, מחזיק בידיו סידור. אחרי הפצת הגיליון התברר לנו שהוא ניצול גטו טרזינשטט, אך גם בלי הפרט הביוגרפי הזה היה אפשר לקרוא את מחשבותיו בתצלום של מיכה בר־עם. הוא היה משל להלוך הנפש היהודית ההומייה באותו יום גאולה בתחילת קיץ תשכ"ז.
לפני חודשים אחדים הלך אשרת לעולמו, והוא בן למעלה משמונים. שנים רבות קודם לכן הסתלקו מאיתנו הרבנים שלמה גורן ושאר־ישוב הכהן, שצולמו לצידו. רק יהודי אחד בתצלום עדיין איתנו, עד 120: עוזי עילם, מג"ד בחטיבת הצנחנים, לימים תת־אלוף ומנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית. לפי עדותו, הוא הספיק לתקוע שם בשופר עוד לפני שהרב גורן הגיע עם שופרו שלו והשמיע את תקיעת השופר המהדהדת ביותר בהיסטוריה העברית, הדבר הכי קרוב להגשמת הכיסופים היהודיים על שופרו של משיח. ביום ירושלים בשבוע הבא כנראה נשמע אותה שוב בהקלטה האיכותית ששרדה מאז, מזכרת נצח מאירוע מרעיש שגיבוריו הולכים וכלים מהעולם, אך במידה מסוימת גם מזכרת עוון.
תקיעת השופר בירושלים המשוחררת הרטיטה לבבות בכל רחבי העולם היהודי, אולם לא חוללה עומסי תנועה בדרכים המובילות ארצה. הושבה ריקם קריאתו הנרגשת של ראש הממשלה לוי אשכול ליהודי תבל בנאום הניצחון בכנסת: "אני מאמין כי הימים שעברו עלינו ידברו אל ליבם ויביאו אותם אלינו מכל קצות העולם, מתוך רצון רב לתת מכוחם ומאונם להרחבת יכולתנו, להגדלת מספרנו, למען הפוך אותנו לעם בן מיליונים בארץ".
הכי מעניין
גליון היובל לשחרור ירושלים. אחינו בגולה התרגשו ב־67׳ אך לא עלו | צילום:
חתן פרס ישראל לספרות חיים הזז, מי ששכל את בנו יחידו בקרב בהר הצופים בתש"ח, קבע בקיץ ההוא כי "תקופה חדשה נפתחה בתולדות העם היהודי. הגולה חייבת להתעלות לידי אצילות של שאר רוח ולעלות לארץ ישראל. הארץ פתוחה לרווחה, לחדוות יצירה ולבריאת עולם חדש. הארץ קוראת להם, תובעת לא את ממונם בלבד – את נפשותיהם". אלא שרק גלויות המצוקה נענו לאתגר העלייה ההמונית של הזז. לפני שלושה שבועות הקדשתי להחמצה ההיסטורית ההיא חלק נכבד מהטור הזה, גם לפני שבועיים, אבל גל התגובות מצריך התייחסות נוספת, סיכום ביניים קצר.
כמעט כל המגיבים טענו שהשיח בין ישראל לתפוצות חייב להתנהל בעדינות, בלי להעליב, בלי להתנשא, בסבלנות אין קץ, ובעצם מתוך הכרה בלגיטימיות של נוכחות יהודית נצחית מחוץ לארץ. לדוגמה: גידי גרינשטיין, עולה לשעבר מארה"ב, חבר המשלחת הישראלית לשיחות קמפ־דיוויד בממשלת ברק, כתב באתר של הפילנתרופים היהודים כי "2,600 שנות חיים יהודיים רצופים בתפוצות ו־372 שנות יהדות אמריקאית מוכיחות, שיהדות ארצות הברית היא המשך של ההיסטוריה היהודית וביטוי ארוך טווח של הציוויליזציה שלנו. בדומה לבבל וירושלים, ישראל ויהדות ארצות הברית הן שלם הגדול מסך חלקיו. המתח היצירתי ביניהן הוביל לצמיחה תרבותית ורוחנית. קיימת תנועה מתמדת בין שני המרכזים, וכל אחד מהם מהווה רשת ביטחון עבור השני. במילים אחרות, תפוצה תוססת אינה עלבון לציונות, אלא הכרח עבורה".
ובכן, בניגוד לגרינשטיין ולמותחי ביקורת נוספים, לא נפלו בידי הזכות והקושי לעלות לארץ. מה לעשות, נולדתי פה. אבל זה קרה מזמן, ובינתיים אותה תפוצה אמריקנית תוססת נשאבת במהירות לתוך מגרסת התבוללות אכזרית. האומנם יש עדיין מתח יצירתי בינה ובין ירושלים? אינטראקציה תרבותית ורוחנית כאן ושם? מסופקני. אגב, אפילו קהילת בבל המפוארת נמוגה בצוק העיתים. פומבדיתא, נהרדעא וסורא עברו ובטלו מזמן מהעולם. בבגדד ובמוסול אין עוד בית כנסת פעיל אחד. גם במזרח אירופה – בבל של המאות שעברו, ירושלים דליטא ודפולניה – קשה למצוא היום מניין. ובכל מקרה, הנחת היסוד הציונית משכבר הימים אומרת שמקומו של העם היהודי הוא בארץ ישראל, אך ורק בארץ ישראל, למען תקומת ישראל. הגולה היא ברירת מחדל זמנית, אסון לאומי, עונש משמיים.
לעניות הבנתי זוהי גם האקסיומה התורנית, שמטבע הדברים אמורה לחייב יהודים שומרי מצוות. אפשר להדחיק אותה מטעמי נימוס ואחווה, אבל אי אפשר למחוק. אחרי הבחירות, אולי לקראת יום ירושלים ה־60 בשנה הבאה, הממשלה החדשה תצטרך לבוא לאחינו שמעבר לים בתביעת עלייה צלולה וגורפת, כזו שלא תתחשב יותר מדי ברגשותיהם ותגרום להם סוף סוף לחשבון נפש מטלטל. נוכח האנטישמיות הגואה בחו"ל וצורכי הקיום של מדינת היהודים, זוהי רשת הביטחון היחידה שאנחנו מסוגלים להציע להם ולעצמנו.