לא מתעצבנים על פקקים בירושלים

נכון, לא הכול בירושלים תואם אחד לאחד את שיריו של רבי יהודה הלוי, אבל הוא חלם ואנחנו מממשים, והקשיים והאתגרים הם לגמרי חלק מהעניין

עיר דוד בירושלים | יונתן זינדל, פלאש 90

עיר דוד בירושלים | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

תוכן השמע עדיין בהכנה...

השבוע עליתי לירושלים ביום שני בבוקר. וייז לא זייף הפעם, התנועה הייתה סבירה, ואני עמדתי לחנות בחניון שליד הר הרצל, בדיוק לפי התוכניות. הגעתי לחניון כשלפניי שתי מכוניות. קל. אבל אחרי שלוש דקות הבנתי שאנחנו לא זזים, ואחרי עוד שלוש דקות, כשמכוניות נוספות הצטרפו והפכנו לטור קטן, יצאתי לבדוק מה קורה. הנהגת הראשונה שליד המחסום סיפרה שהחניון מלא, ושהיא מחכה למכונית שתצא. נשמתי עמוק והחלטתי לחכות.

בינתיים שיננתי וגם הרחבתי את הכלל שקבעתי לעצמי בימי הקורונה, כשראיתי ירושלים ריקה ועצובה, בלי תיירים ומבקרים: לא מתעצבנים על פקקים בירושלים, לא על עומס מבקרים באתרי קודש ותרבות, ומעכשיו גם לא על תפוסה מלאה בחניון. כמה דקות אחר כך הגיע תורי, וכשחניתי נזכרתי שעוד מעט יום ירושלים. בכל שנה אני מגיעה לחניון של הר הרצל לקראת הריקודגלים, הצעדה הכי מרגשת ומשמחת בשנה והכי מושמצת לחינם.

לפני תקופה העברתי פעילות לקבוצת מבוגרים על ירושלים. דיברנו על השמות שלה, על הפנים השונות של העיר, ועל הסגולה שלה לחבר את כל ישראל ואפילו ללמד עליהם זכות, לעשות אותם "חברים". הפעילות הזו התקיימה במסגרת קורס הנחיית קבוצות שלמדתי, כאשר הגיע תורי להעביר פעילות עם תוכן, להשתמש במתודות ולעבור תחת עיניה הדקדקניות של הקבוצה.

הכי מעניין

אני לא זוכרת מה החבר'ה אמרו על היכולות המקצועיות שלי, אני כן זוכרת מה הם חשבו על התוכן. במיוחד אלה שהתגוררו בעבר או חיים היום בירושלים. הם אבחנו שיש אצלי התלכדות בין האישי ללאומי ושאני מדברת על ירושלים אחרת, אידילית, ומביטה עליה בעיניים שאף אחד כבר לא מביט בה, ואולי זו ירושלים שבכלל לא קיימת. כשהתלבטתי אם לקחת ללב או לא, אחת המשתתפות אמרה שדווקא היה לה כיף. השיח החזיר לה את ירושלים הגבוהה, זו של האידיאל, של מה ירושלים יכולה או תוכל להיות ביום מן הימים, וזו הייתה לה חוויה נעימה.

איור: אפרת קדרי

| צילום: איור: אפרת קדרי

עכשיו תראו, אני לא ירושלמית, אבל גם לא נאיבית, ואפילו קצת מכירה את האתגרים של העיר הזאת. בדיוק לפני שנה ראיינתי בעיתון הזה את ראש העיר משה ליאון, על ההתקדמות שחלה בעיר וגם על הבעיות הקשות שלה. עיר שהמנופים בה לא מפסיקים לעבוד ועדיין יקר מאוד לגור בה, שיש בה גם עולים רבים מארצות הרווחה אבל גם ציבור ערבי גדול שחלקו מפיק פיגועים ומתחנך על שנאה. עיר שהתרבות בה מרתקת אבל יש בה התחרדות ובריחה של הציבור החילוני, ועדיין היא העיר המגוונת ביותר בארץ. איך אמר לי פעם מיני־ידוען תל־אביבי? "בתל־אביב אנשים חושבים שהם פלורליסטים; בירושלים, במטר מרובע אחד את פוגשת את כל המרכיבים של החברה הישראלית". ומעל הכול היא עיר הקודש. כן, אולי לא הכול תואם אחד לאחד את שיריו של רבי יהודה הלוי, אבל הוא חלם ואנחנו מממשים בפועל. כאן הפער.

יום ירושלים הוא יום שבו אנחנו זוכרים קבוצת חולמים גדולה, את עולי אתיופיה שעלו לכאן דרך סודן ואת 4,000 העולים שנספו בדרך. הם יצאו לישראל, מותירים את כל רכושם מאחור, סובלים רעב, מחלות, התעללות ומוות, הכול כדי לממש את החלום לעלות לציון. עולים שהגיעו לכאן כילדים סיפרו על רגע המפגש עם מדינת ישראל, שלא כולה ירושלים ולא כולה זהב, ובית המקדש בכלל לא עומד על תילו. המציאות הזו טפחה על פניהם. ועם זאת, הם פגשו חלום אחר שלא העזו לחלום. יחד עם קשיי הקליטה, פערי המנטליות והשפה, וכן, גם הגזענות, יש פה גם מציאות של מדינה עצמאית וחזקה שמשקיעה בקליטה שלהם, מדינה שלהם. מדינה שמבטיחה שאף אחד לא ינסה לכפות עליהם את הנצרות, כמו שהיה באתיופיה.

בעיניים מצועפות

לפני כמה חודשים ביקרתי ב"חווה בגיא", גן לאומי שנמצא מתחת לסינמטק, בגיא בן־הינום. מקום מטופח שמשחזר מלאכות חקלאיות קדומות, קסם של דבר. אם תביטו אל ההר תראו כבל ועליו קרון שהיה מעביר אוכל וציוד ממלון הר ציון אל הר ציון, קצת אחרי שהעיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הערבי. אחד ממנהלי המקום סיפר לנו שעד לא מכבר המקום היה מלא בזבל שהערבים השליכו. מאות משאיות פינו את הפסולת שנערמה במקום. אבל זה לא הדבר היחיד שהערבים נהגו להשליך. הכביש הסמוך היה מסוכן. כל מי שנסע בו הסתכן במטח אבנים. היום הכביש הזה בטוח, והמקום מתויר, יש בו גשר תלוי שהוא הארוך במדינה.

קחו למשל את הפקקים. אני לא עפה עליהם, אבל הם חלק מהפיכתה של ירושלים לעיר בירה מרכזית, מאוכלסת ומתוירת

קל להגיד על "חווה בגיא" שהיא חלום שהתגשם, עוד כמה צעדים בשחרור העיר ירושלים בפועל. אבל אי אפשר לחשוב שהדרך אמורה להיות עשויה רק מהתפתחויות חיוביות, והקשיים והאתגרים הם שארית, תוצר נלווה ולא רצוי. ובכן, הם חלק מהעניין עצמו. קחו למשל את הפקקים. אני לא עפה עליהם, ממש לא. אבל הם חלק מהפיכתה של ירושלים לעיר בירה מרכזית, מאוכלסת ומתוירת. קחו את האתגר הגדול עם ערביי העיר. צריך לפתור אותו, אבל הוא הגיע לפתחנו בשל התרחבות הגבולות, ואי אפשר לחשוב שהכול יסתדר לנו בתוך כמה שנים וזהו. הדברים דורשים עבודה ודורשים חשיבה. כן, צריך לעבוד ולפעול כדי לממש חלום.

ואם נקפוץ רגע לעולם אחר, כולנו יודעים שזוגיות לא נראית כמו בהוליווד. אנחנו יודעים שגם בזוגיות הטובה ביותר יש אתגרים ועבודה ויש לאן לשאוף, אז למה כשאנחנו חוזרים ובונים אחרי היעדרות של אלפיים שנות, הכול צריך להיות מושלם ומהר? זה לא הגיוני ולא מציאותי, והאמת היא שיש דברים שמתפתחים בירושלים טוב ומהר משציפינו, וכן, יש בה עוד אתגרים. אבל ירושלים של היום היא לא חלום ושברו, היא חלום ומימושו. אני עדיין מביטה ואמשיך להביט על העיר הזו בעיניים מצועפות. מקווה שתסלחו לי גם בשנה הזאת.

Ofralax@gmail.com

כ' באייר ה׳תשפ"ו07.05.2026 | 13:56

עודכן ב