בשבועות האחרונים התנהל דיון מעניין מעל דפי העיתון (מוסף שבת, גיליון 1498, פרשת אחרי מות־קדושים) בשאלת היחס הראוי למיעוט הערבי בישראל מנקודת מבט הלכתית. אבקש להציע כמה שיקולי צדק עקרוניים שנראים לי רלוונטיים לדיון. בדבריי אבחין בין שלושה תחומים: זכויות אישיות, זכות לתרבות והזכות להגדרה עצמית לאומית.

האם המדינה צריכה להבטיח זכויות פרט לחברי קבוצת מיעוט? זה כל כך ברור שאיני רואה טעם להרחיב בעניין. האם המדינה צריכה להעניק זכות לתרבות לחברי קבוצת מיעוט? בהגות הליברלית כיום מקובל להשיב על השאלה הזו בחיוב.

היקפה ואופייה של התמיכה השלטונית בתרבות המיעוט תלויים בכמה גורמים, כמו למשל מצבה של קבוצת המיעוט וסיכויי שרידותה אם לא תזכה להכרה ולתמיכה שלטונית. ככל שתרבותה של הקבוצה שברירית יותר, כך גוברת החובה של המדינה לתמוך בתרבות הזאת, וכן להפך. לעיתים תרבות המיעוט איתנה ואיננה טעונה טיפוח, כמו למשל במקרה שבו המדינה עצמה איננה אלא מדינתו של מיעוט, המתגדר בדל״ת אמותיו, ואילו בני המיעוט שבה הם הרוב החזק והגדול בסביבה כולה.

האם המדינה צריכה להעניק זכויות לאומיות לקבוצות מיעוט? תחילה יש להגדיר למה בדיוק הכוונה בזכויות לאומיות. לצורך הדיון אניח שהכוונה היא לזכויות ניהול עצמי מסוימות, בהיקף ובעצימות נמוכים יותר מהזכות להגדרה עצמית מלאה, המתממשת במסגרת מדינת לאום.

גם כאן הנטייה שלי היא להשיב בחיוב. אני סבור שיש להכיר באינטרס להגדרה עצמית במדינת לאום כזכות אדם - אגב, גם לזכות הזאת נכון יותר להתייחס כזכות פרט הניתנת למימוש במסגרת קבוצה, ולא כזכות קבוצתית. אולם לנוכח העובדה שמבחינה מעשית לא כל הקבוצות הלאומיות בעולם יכולות לממש את זכותם להגדרה עצמית במלואה, מתבקש שלאומים שהצליחו לממש את זכותם להגדרה עצמית באופן מלא יאפשרו למיעוטים החיים בקרבם לממש את זכותם להגדרה עצמית באופן חלקי, תחת קורת הגג של מדינת לאום שאינה שלהם.

שאלת הזכאות הזאת תלויה כמובן בשני תנאים חשובים: ראשית, הזכות אמורה להינתן רק למיעוט לאומי ולא למיעוטים שאינם כאלה, גם אם יש להם מאפיינים ייחודיים. שנית, הזכאות למימוש חלקי של הזכות להגדרה עצמית במסגרת מדינת רוב לאומי אחר מותנית בכך שקבוצת המיעוט הלאומית לא מממשת את זכותה להגדרה עצמית במקום אחר או יכולה לעשות זאת שם.

עד כה הצעתי שמיעוטים תרבותיים שבריריים זכאים לתמיכה ממשלתית, ושמיעוטים תרבותיים בעלי מאפיין לאומי – שאינם מממשים או יכולים לממש את זכותם להגדרה עצמית במדינת לאום משלהם – זכאים למימוש חלקי של הזכות הזאת תחת מדינת לאום שאינה שלהם. אולם הדיון לא מסתיים כאן: כידוע לכל איש משפט חוקתי, הניתוח החוקתי הוא דו־שלבי. בשלב הראשון בוחנים אילו זכויות עומדות על הפרק, ובשלב השני בודקים אם יש אינטרסים או זכויות אחרות העומדים במתח עם אותן הזכויות.

אילו שיקולים עלינו לשקול כדי להכריע בשאלת מימושן של שתי הזכויות הללו - הזכות לתרבות והזכות להגדרה עצמית לאומית חלקית? מימושן כרוך בהעברה של סמכויות לידי חברי קבוצת המיעוט. לכל מדינה יש אינטרס חזק לשמור על שלטון החוק ועל הסדר הציבורי, ולכן חיוני לבדוק את מידת הכשירות של מנהיגי קבוצת המיעוט לנהל את ענייני הקבוצה.

אם הם מנהלים רשות מקומית, נרצה לבחון אם הם מקפידים על גביית מיסים מהתושבים, ואם ענייני הרשות מנוהלים באופן מסודר. נבחן עד כמה המדינה נדרשת להתערב בניהול העצמי, למשל, באמצעות פיזור הרשות הנבחרת והקמה של מועצה ממונה.

חשוב לבדוק גם את מידת האחריותיות של מנהיגי קבוצת המיעוט: מה קורה כאשר המנהיגים מזהים בעיה בהתנהלות של חברי הקבוצה? האם הם מצביעים על הבעיה, לוקחים עליה אחריות ומנסים לתקנה - כמובן, תוך גיוס המדינה לסיוע במאמץ - או שהם מטילים על כתפי המדינה את האשם ואת האחריות הבלעדית לתיקון?

שיקול רלוונטי נוסף נוגע ליחסו של המיעוט - ובעיקר המנהיגות שלו – לשאיפות התרבותיות והלאומיות של קבוצת הרוב. האם בצד התביעה להכרה בזכויותיהם הלאומיות, מכירים חברי קבוצת המיעוט בזכותם של קבוצת הרוב להגדרה עצמית במדינת לאום משלהם? על פניו, אם לא קיים מתאם כזה, ואם מנהיגי המיעוט מבטלים את עצם הזיהוי של קבוצת הרוב כקבוצה לאומית או את זכאותם להגדרה עצמית במסגרת אותה מדינה, זה מחליש הן את תוקף התביעה שלהם להכרה מקבילה, הן את מידת המחויבות של חברי קבוצת הרוב, המעוניינים להבטיח את זכותם לכבד במלואה את תביעת המיעוט.

שיקול שלישי שהייתי מוסיף לרשימה הוא מידת הנכונות של חברי קבוצת המיעוט לשתף פעולה עם המדינה ולתרום לשגשוגה. חשוב להדגיש: השאלה הזאת שונה מהשאלה הקודמת. חבר קבוצת מיעוט יכול להתנגד להגדרתה של המדינה כמדינת הלאום של קבוצת הרוב, ועדיין להזדהות במידה מסוימת עם המדינה ולפעול להצלחתה.

הזדהות חלקית כזאת מתבקשת, למשל, אם חברי קבוצת המיעוט מגלים שחרף הסתייגותם מהגדרת המדינה כמדינת לאום אחר, מצבם הכללי שפיר, ובפרט כשמשווים אותו למצבם לפני הקמת המדינה. הזדהות חלקית מתבקשת גם אם מצבה של המדינה, והם כחלק ממנה, טוב לאין ערוך ממצבן של מדינות אחרות באזור, לרבות כאלו שמתגוררים בהן רבים מחברי קבוצת המיעוט התרבותית הלאומית.

איך בוחנים הזדהות, ובמיוחד הזדהות חלקית? אפשר לחשוב על דוגמאות רבות. אסתפק באחת: נניח שבמדינת הלאום יש חובת גיוס לצבא. והשירות בצבא מעורר קונפליקט פנימי אצל חברי קבוצת המיעוט. מעניין לברר מה עמדתם ביחס לאפשרות של המרת החובה הזאת בשירות אזרחי. אם נניח שמסיבה כלשהי גם שירות אזרחי במוסדות המדינה מעורר קונפליקט פנימי, נבחן מה עמדתם ביחס לשירות אזרחי במסגרת קהילת האם שלהם. ואם גם שירות כזה מעורר קונפליקט פנימי, עדיין הייתי בודק מה עמדתם כלפי חברים בקהילתם התרבותית או הלאומית המנסים לעודד שירות כזה - האם הם מאפשרים להם לפעול ללא הפרעה, או שהם מפעילים עליהם לחץ ואיומים כדי שיחדלו מפעילותם?

שיקול רביעי שרלוונטי לענייננו נוגע לאופן שבו מביעים חברי קבוצת המיעוט את הסתייגותם, ככל שיש כזו, מזהותה הלאומית של המדינה שהם חיים בה. האם הם מקפידים לפעול במסגרת החוק ולפי כללי המשחק הדמוקרטיים? כיצד הם מתייחסים לאלו מקרבם שאינם מקפידים כמוהם על כללי המשחק? האם הם מגנים אותם, או שאולי הם תומכים בהם בדרכים שונות ורואים בהם גיבורים? כך לגבי התנהלות עבריינית מצד חברים בקבוצת המיעוט שהם גם אזרחי המדינה.

שאלה זהה יש לשאול בנוגע ליחסם של חברי קבוצת המיעוט לניסיונות מבחוץ לפגוע בקיומה של המדינה, בביטחונה ובביטחונם האישי של אזרחיה. האם חברי קבוצת המיעוט ומנהיגיהם מגנים את הניסיונות הללו? האם הם מגלים כלפיהם הבנה? האם הם מביעים תמיכה בניסיונות הללו?

אסכם: זכויות פרט יש לכל אדם, והיקפן ומשקלן גדולים יותר כשמדובר באזרחי המדינה. זכויות תרבות, לרבות במופע החיובי שלהן, יש לכל חבר בקבוצת מיעוט תרבותית שתרבותו שברירית. מכיוון שלכל חבר בקבוצה לאומית יש באופן עקרוני זכות להגדרה עצמית במדינת לאום, המעט שאפשר לעשות למען חבר בקבוצת לאום שלא זוכה למימוש הזכות במדינת לאום משלו הוא מימוש חלקי שלה כמיעוט במדינה אחרת.

אולם בנוגע לשני סוגי הזכויות האחרונים של חברי קבוצות מיעוט – הזכות לתרבות והזכות להגדרה עצמית לאומית – נדמה שלפני שמסיקים מסקנות מעשיות מעצם ההכרה בקיומה של הזכות, יש לשקלל אותה עם שורה של שיקולים רלוונטיים, שאת חלקם הצגתי בקצרה.

פרופ' גידי ספיר הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן וממייסדי פורום קהלת