כבר כמעט חודשיים אני במילואים בלבנון. בין משימה למשימה אני מספיק להציץ במה שקורה בארץ – ברשתות, בערוצים, בשיח הציבורי, ואני לא זוכר פער גדול יותר בין מה שקורה בשטח ובין הרושם שנוצר בחוץ. הפער הזה לא רק צורם, הוא מסוכן. כי הוא מטשטש את המציאות, ומערער את היכולת שלנו להבין מה באמת הושג כאן, ומה יקרה אם לא נדע לשמור על זה.

בשטח יש רוח. יש עוצמה. יש אמונה עמוקה בצדקת הדרך ומחויבות מלאה למשימה: להגן על מדינת ישראל ואזרחיה. הלוחמים מבינים היטב למה הם כאן. הם יודעים מה המחיר ששילמו תושבי הצפון במשך עשרות שנים – והם נחושים לשים לזה סוף.

בחוץ נדמה לפעמים שמדובר במלחמה אחרת לגמרי. מלחמה שבה לא קרה כמעט כלום. אבל המציאות הפוכה לגמרי. בפועל, בלחימה קשה ומורכבת, בתנאי שטח קשים ובמזג אוויר לא פשוט, צה"ל התייצב על קו בעומק של כ־10 קילומטרים בתוך לבנון. נוצרת מציאות ביטחונית חדשה: רצועת ביטחון רחבה, נקייה מאוכלוסייה, עמוקה, גדולה פי שניים מהרצועה שנותרה בשליטת צה"ל בעזה.

ברצועה הזו צה"ל פועל, שולט, ומנקה באופן שיטתי תשתיות טרור. לבנון, לראשונה זה שנים, מתחילה לשלם מחיר אמיתי על עשרות שנים של טרור, רצח יהודים ופגיעה מתמשכת בתושבי הצפון. אלה לא הישגים קטנים. אלה הישגים אסטרטגיים.

ומכאן עולה השאלה הבלתי נמנעת – אם כך, למה לא מפרקים את חיזבאללה אחת ולתמיד?

התשובה האמיתית מורכבת. ראשית, צריך לומר ביושר: מה שקורה עכשיו לא יכול להימשך לנצח. המצב הזה, שבו חיזבאללה ממשיך להתקיים ומאיים תדיר על כוחותינו, הוא זמני. בסופו של דבר מדינת ישראל תצטרך להכריע את חיזבאללה. אבל הכרעה כזו לא תקרה בתמרון של כמה שבועות. עשרות שנים של הזנחה, תפיסות ביטחון שגויות והכלה של איום מתעצם לא ייפתרו במבצע קצר, גם אם הוא מוצלח מאוד. הכרעה של חיזבאללה היא מהלך ארוך. היא דורשת סבלנות, אורך רוח, התמדה, ובעיקר שילוב בין עוצמה צבאית אדירה למהלכים מדיניים מורכבים. הזירה היא מדינית, כלכלית ותודעתית.

שנית, הקו שצה"ל הגיע אליו בעומק לבנון הוא הישג אסטרטגי שאסור לוותר עליו. אסור לסגת ממנו. הקו הזה שינה את המשוואה באופן מהותי והסיר את איום הפלישה וירי הנ"ט לשטח ישראל. שינינו מציאות. צה"ל חייב להישאר על הקו הזה, ולוודא שכל השטח מדרום לו נקי לחלוטין מאוכלוסייה אזרחית ומנוכחות אויב. כל תשתית טרור, וכל הכפרים השיעים ששימשו בסיס לפעילות חיזבאללה, חייבים להיות מושמדים. מודל הקו הצהוב בעזה צריך לעבור לדרום לבנון. זה הבסיס.

לצד המאמץ הצבאי, חייב לבוא גם מאמץ מדיני ברור: הוצאה של חיזבאללה ממוסדות השלטון בלבנון, והפסקת התמיכה האיראנית בארגוני הטרור. חיזבאללה הוא שחקן פוליטי בלבנון, ולכן הכרעה שלו לא תהיה רק צבאית אלא גם פוליטית.

אנחנו נמצאים עכשיו בשלב קריטי. מצד אחד הישגים אדירים בשטח, ומצד שני סכנה אמיתית של עצירה מוקדמת או שחיקה. וצריך גם לומר את האמת הפשוטה: זה בסדר לעצור בנקודה מסוימת – אבל רק אם זו עצירה שנועדה לבנות את השלב הבא, ולא לברוח מהכרעה. השמדת קו הכפרים הראשון והשני, יצירת רצועת ביטחון עמוקה וביסוס שליטה הם לא סוף הדרך אלא שלבים בה. הכרעה לא נמדדת ביום אחד. היא נבנית בסבלנות, בהתמדה, בעקביות. זה לא יקרה ביום או ביומיים. זו דרך, וזה תהליך. אבל הכיוון ברור. אם נמשיך באותה הנחישות, נגיע להכרעה מלאה של חיזבאללה.

רס"ן במיל' יגאל ברנד הוא מנכ״ל ההנהגה העולמית של בית"ר, ומשרת בפיקוד אוגדה 36 המתמרנת בלבנון