ערב יום העצמאות, עשר בערב
הקניון השכונתי דווקא לא נמצא במסלול מביתנו לבית חברינו שהתקיים בו טקס העל־האש המסורתי, אבל חבר שהזמין שם גלידה ולא חש בטוב ביקש מאיתנו להביא אותה. אז עשינו עיקוף קטן והגענו לקניון. ליד סניף פיצה האט הייתה מהומה גדולה. המוני אנשים שמזמינים ואוכלים ונהנים, ובהם עשרות בני נוער עם מכלי ספריי שלג בידיהם. הם רדפו אחד אחרי השני, ריססו לכל עבר, והרצפה הייתה רטובה וחלקה. אני זוכר שאמרתי לרעייתי שנס אם לא יקרה פה הערב אסון, ואיפה השיטור העירוני. אם יש מקום שדורש נוכחות של מישהו אחראי ובעל סמכות בערב יום העצמאות, זה המקום. התכוונתי לכך שמישהו עלול להחליק ולשבור רגל. לא דמיינתי משהו נורא מזה.
אחרי שלקחנו את הגלידה עזבנו את אזור מהומת הנעורים. האם אהבנו את מה שהתרחש שם? ממש לא. אם היינו רואים שם את אחד מילדינו, האם היינו מגרשים אותו הביתה מיד? כנראה. אבל זהו, לא מעבר לכך. מה, נבוא עכשיו, שני מבוגרים טרחנים, ונטיף לבני נוער לא לרסס קצף זה על זה? מי בכלל יקשיב לנו? לרגע לא עברה במוחי המחשבה שבן נוער כזה עלול לשלוף סכין.
ימנו (בנימין) זלקה ז"ל | צילום:
ערב יום העצמאות, אחת בלילה
בדרך חזרה הביתה שמענו את יללות הסירנות. אמבולנס אחד, ואז עוד אחד, וניידת משטרה. כשהיללה נקטעת באחת די קרוב אלינו, השתרר שקט שכולו פחד: זה משהו שקרה כאן קרוב. אולי באמת מישהו החליק ושבר את הרגל. אוי ואבוי. כשהגענו הביתה השמועות התחילו לרוץ בקבוצות הוואטסאפ השכונתיות. מישהו נדקר ונפצע קשה. בבוקר מתברר שזהו ימנו (בנימין) זלקה, בחור חמד שלמד בבית הספר שלומדים בו כל ארבעת ילדיי. נער שהתבגר לתוך מציאות כלכלית לא פשוטה ופילס את דרכו במקום העבודה שהוא מתמיד בו כבר חמש שנים, מנער שליחויות לאחראי משמרת. התפללנו. הקדשנו לרפואתו את לימוד הדף היומי. זה היה דף ק"ב במסכת מנחות, שעוסק בין השאר בקורבן שנשחט חוץ לזמנו. היד על הגמרא רועדת. נשחט חוץ לזמנו. והלב מבקש - הלוואי שירחם ה' והקורבן הזה לא יישחט חוץ לזמנו. הוא רק בן 21, ימנו, הגבר הצעיר, העדין והחייכן הזה. הכי חוץ לזמנו להישחט. כל החיים לפניו.
הכי מעניין
יומיים לאחר מכן, אחר הצהריים
במהלך יום חמישי צצו ונמוגו שמועות על מצבו של ימנו. הוא מתאושש, הוא מידרדר, כל שמועה מטלטלת את הלב. ואז, בשעת ערב מוקדמת, הגיעה הידיעה הסופית: ימנו נפטר מפצעיו. באותו הרגע הפכה זירת הרצח לאזור התגודדות של תושבים, בני נוער ומבוגרים, תקשורת וסקרנים. הלכה ונוצרה התחושה שהאירוע הזה אחר. נכון, הוא קרה בשכונה שלי וכולנו נמצאים בתוך תיבת תהודה, אבל משהו באנרגיות הזועמות, משהו בעיניהם של האנשים העומדים שעות ליד דלתותיו הסגורות של סניף הפיצה, אמר שעל הרצח הזה לא נעבור לסדר היום. איך בדיוק? עוד לא ידוע.
מדליקים נרות מחוץ לסניף פיצה האט בפתח תקווה, לזכרו של העובד ימנו בנימין זלקה ז"ל, במקום בו נרצח | צילום: Avshalom Sassoni/Flash90
שבת בר מצווה בצפון מנעה מאיתנו להגיע להלוויה ביום שישי. במוצאי השבת הגענו הביתה בשעת לילה מאוחרת, עברנו ליד הקניון וראינו עשרות אנשים עומדים ליד הפיצה. שום דבר לא נגמר, חשבתי לעצמי, אולי משהו טוב יתחיל מתוך השבר הנורא.
יום שני, אחר הצהריים
רחוב מגוריהם של ימנו ומשפחתו, רחוב שקט וקטן במרכז העיר פתח־תקווה, היה פקוק מתחילתו ועד סופו. במפת הווייז כל האזור – הפנוי בדרך כלל, בטח בשעה הזו – סומן בקווים אדומים וכתומים לרוב, שמכריזים על עומס תנועה כבד. חניה פנויה לא מצאנו גם בטווח של כמה רחובות. חנינו באיזה מקום והלכנו ברגל. זהו רחוב חפץ חיים, ואלה מהימים שבהם אתה מביט בשלט עם שם רחוב ועיניך נמלאות דמעות. ימנו היה חפץ חיים. כל כך חפץ חיים. ועכשיו הרחוב הזה פקוק בשבילו, לזכרו.
ההגעה לאוהל האבלים שהקימה העירייה בקצה חניית הבניין התאפשרה רק אחרי פילוס דרך בהמון הצובא על כל סנטימטר פנוי, ואין כזה. מאות אנשים, כל עם ישראל באופן הכי פשוט שיש, הגיע כדי להגיד באופן ברור שמה שהיה לא יהיה. התור המתנחשל לניחום בני המשפחה היה ארוך ומנומס. אם רק ניקח את הנימוס הזה ונחנך דרכו את ילדינו, מקרים מזעזעים כאלה לא יקרו. עם כל הכבוד לבעיית השיטור, ועם כל הכבוד למצב הפוליטי שכל אחד מנסה לרתום כדי להוכיח נקודה, ילד לא יצא מהבית עם סכין אם החינוך שקיבל בבית יבהיר באופן הכי טבעי בעולם שאין דבר כזה. פשוט אין דבר כזה.
שלט "סליחה" מהנרצח, ימנו בנימין זלקה ז"ל | צילום: אבשלום ששוני, פלאש 90
יום רביעי, שמונה בבוקר
התייצבנו בפתח בית המשפט בפתח־תקווה כדי להבהיר שלא ניתן למקרה הזה לחמוק מסדר היום או להסתיים בעסקת טיעון מפוקפקת. עשרות אנשים היו שם וקראו "צדק לימנו" ו"רוצחים מקומם בכלא, לא חשוב הגיל". כמה פשוט, כמה נכון. אחרי כשעה התפזרנו. לא ראינו את החשודים, לא את עורכי דינם, לא את המשפחות. לא ציפינו לראות אותם, הם לא קהל היעד. עם ישראל הוא קהל היעד.
יום חמישי, עשר בבוקר
רגע לפני כתיבת הטור ניגשתי למרפסת ביתי. בכיוון אחד ראיתי את מקום הרצח, בכיוון האחר את אולם הספורט ההולך ומוקם בישיבה התיכונית החדשה של השכונה, ושכבר הוחלט שייקרא על שם ימנו. בכל פעם שנצא למרפסת הזו נחשוב על ימנו, נחשוב על מה שקרה כאן, ונבטיח לא לשכוח. אבל לא פחות חשוב – נבטיח לעשות הכול כדי שמשהו בנו ישתנה. הוא חייב להשתנות.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
