כשצפיתי השבוע בהצהרה של נפתלי בנט ויאיר לפיד חשתי בעיקר רחמים. היו שם כמובן עוד תחושות - בוז, כעס, זלזול ובחילה קשה הנובעת מכך שהבחור עם הכיפה על הראש היה אדם שהכרתי די מקרוב - אבל שוב, אלה תחושות מובנות מאליהן. התחושה המיוחדת הייתה רחמים.

הראשון שריחמתי עליו היה דווקא לפיד. אף פעם לא ממש "שנאתי" את לפיד במובן הפוליטי. זה היתרון של אנשים שאין להם באמת עמדה: הם לא מצליחים לייצר אצלך תחושות קשות. לך תכעס על מישהו שאתה לא באמת יודע מה הוא חושב. צפיתי בו עומד ליד בנט, עם הפאתוס הלפידי ומילים גדולות של "תקווה" ו"ביחד" וכל השבנג הזה, ובעיקר ריחמתי עליו. לא תשכנעו אותי שהוא באמת רצה לעמוד שם, מובס למחצה, אחרי שהצליח לגרור 24 מנדטים למצב של גירוד אחוז החסימה.

לא משנה כמה פינות "הלפיד הלילי" נעשה עליו, אי אפשר למחוק את העובדה שהוא הקים מפלגה גדולה, עם שטח גדול וקהל בוחרים נאמן למדי, עד לסקרים האחרונים. ולכן לא תשכנעו אותי שלפיד באמת מעריך את בנט. נכון, הוא מדבר עליו כמו על חבר מהמילואים ומתבל בערכים כמו חברות, מנהיגות ועוד, אבל בסוף, גם לפיד יודע שהשבוע הוא התייצב לצד אדם שהאמת היא לא נר לרגליו. ללפיד מעולם לא הייתה עמדה מוצקה בנוגע למשהו, אבל תגידו מה שתגידו, הוא לא בגד בקהל המצביעים שלו.

לסיום פרק הרחמים על לפיד רק אומר שנזכרתי השבוע בהודעה שהוא שלח לי בעבר, ביום שפורסם שאני מצטרף ל"פטריוטים". זה היה משהו בסגנון "מברוק, רק אל תהפכו את זה לפופוליטיקה". נזכרתי בזה השבוע וחשבתי לעצמי שאם ללפיד היו דעות מוצקות כמו לאבא שלו ולשאר החבר'ה בפופוליטיקה, אולי הוא לא היה עומד שם בידיעה ברורה שבנט לא מעוניין בעמדותיו אלא במימון הבחירות שהוא מביא איתו.

חמש שנים עברו בריקודים

לצד לפיד במסיבת העיתונאים הזאת עמד ילד בן חמש. הוא נראה כמו בנט, נשמע כמו בנט והייתה לו כיפה קצת יותר גדולה ממה שהייתה עד כה לבנט, אבל לא: זה לא היה בנט, זה היה ילד בן חמש. אנשים שחוו חוויית "כמעט מוות" טוענים שהחיים שלהם התחילו מחדש; גם נפתלי בנט נולד מחדש. כל ניסיון לתפוס את נפתלי בנט על הבטחות שלו מהעבר מיותר בעיניי, כי זה לא אותו אדם. בנט הנוכחי נולד ב־2021, כשהקים את ממשלת השינוי. בהתחלה הוא זחל, אחרי זה הלך, אחרי זה טעם קישוא וריבת אחים מוסלמים, והיום הוא כפסע מגן חובה.

אני קצת מעריך את בנט אחרי ההצהרה הזאת. הוא לא באמת מנסה לעבוד על אף אחד. זאת אומרת, הוא כן אומר את המילה "ימין", אבל כל צעדיו ופעולותיו מוכוונים לשמאל. יש אנשים שאומרים לפעמים שהבעיה של השמאל היא שהוא לא מצליח לייצר מנהיג; אני טוען שהבעיה של השמאל היא שהוא לא באמת מצליח לייצר אידיאולוגיה. אצל בנט זה חמור יותר: הוא לא רק נטול אידיאולוגיה. כדי להתקבל למחנה השמאל הוא היה צריך אשכרה לוותר על זאת שהייתה לו. אם הייתה לו.

סיפרתי אלף פעם ונמאס לי לספר שוב על ההודעה ששלחתי לבנט רגע לפני הבחירות ההן. דיברתי אליו כחבר ואמרתי לו שאני מפחד שבסוף אצביע למישהו עם אידיאולוגיה הפוכה משלי, כמו שהיה עם אריאל שרון. הוא כתב לי אז בתשובה: "אתה יודע מה ההבדל ביני ובין שרון? לי יש א־לוהים". רגע אחרי זה הוא הוכיח לכל העולם ואחותו שאין לו.

רמות נפתלי

יכול להיות שכרגע בנט הוא היחיד שבאמת מאמין לבנט. אין לי ספק שגם השמאל לא מאמין לו. במלחמה, אתה אף פעם לא סומך על "הבוגדים" (פוליטית, תנוחו) שהגיעו אליך מהצד השני. גם בשמאל יודעים שמי שבגד בציבור שהגיע ממנו לא יהסס לעשות את זה לציבור שהצטרף אליו. אבל יש משהו חיובי בהצהרה הזאת של בנט, והדבר הזה הוא שאין איש ימין שיוכל לטעון אחרי הבחירות הקרובות שעבדו עליו.

נגמרו התירוצים. בנט נראה משוחרר כי הוא משקר פחות. הוא טוען שלו וללפיד יש מחלוקות (אשמח לשמוע על אחת), אבל באנשים שהוא מצרף אליו, במגזרים היחידים שהוא תוקף ובמינויים שהוא ממנה (ניצב בדימוס עמי אשד? באמת? מה השלב הבא, איל נוה מ"אחים לנשק"?) הוא מוכיח שוויתר סופית על מצביעי הימין. השאלה האמיתית היא אם יש מישהו שמגדיר את עצמו ימין ועדיין לא ויתר על בנט.

השבוע פגשתי שני אנשים, אחד קצת אלים ואחד פחות, ששאלו אותי אם אני "עדיין אוהב את הביבי הזה". אני לא חושב שפוליטיקה היא משחק של אהבה. את נפתלי אהבתי, בתור אדם, וראינו איך זה נגמר. אבל אין לי שום בעיה להגיד שבשנתיים־שלוש האחרונות אני הכי "ביביסט" שהייתי בחיי. אז לשני האנשים האלה עניתי בפשטות את אותה התשובה: "אני אוהב את ביבי כי הוא 7,000 רמות מעל כל מה שיש לכם להציע".

אחר כך שאלתי את שניהם למי הם מתכוונים להצביע. אחד אמר בנט, אחד אמר יאיר גולן. שניהם, אגב, מהיכרותי איתם, אוחזים באותן עמדות פוליטיות, אחת לאחת. אם שני אנשים עם אותן הדעות מתחלקים בין נפתלי בנט ליאיר גולן, כנראה בנט באמת נולד מחדש. מזל טוב.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il