אביב 24' למניין הלועזיים, בוקר מעונן חלקית בקיבוץ דרומי. מזג האוויר מגבש יחד עוטי צעיפים ונועלי כפכפים לכדי קבוצה הגיונית אחת, כיאה לעונת מעבר הפכפכה. צעירה שבן משפחתה מוחזק בידי מרצחי חמאס מדריכה אותנו בין שברי שכונה חרוכה מטרור. הכאב עוד טרי, המלחמה בעזה בעיצומה. מדי פעם אנחנו עוצרים להפסקת מים, מפטפטים פוליטיקה רכה. "בעלי הוא כנראה היחיד שהצביע לביבי בקיבוץ", היא משתפת. "אני הצבעתי מרצ. בגלל סוגיות חברתיות, לא בגלל עניינים פוליטיים". ועכשיו, אני שואלת, אחרי מה שקרה? "עכשיו אנחנו נפגשים באמצע", היא עונה בחיוך. בני גנץ? אני מנחשת. "למה גנץ?", היא שואלת בתגובה, לא מסתירה את הביקורתיות בקולה, "מה רע בבנט?"

כמה שבועות אחר כך אני מגיעה עם בתי לקיבוץ אחר באזור. ידיד מקומי מלווה אותנו בין תחנות שהפכו מאז 7 באוקטובר למוכרות עד כאב. שלטים אדומים ודגלים צהובים מציינים מי נחטף מהבית הזה ומי נרצח בבית הבא. בחורה מתוקה מצוות שיקום הקיבוץ מצטרפת אלינו. "אין דמוקרטיה עם כיבוש", מודפס על הטריקו שלה, אדום על גבי חולצה שחורה. "מאיפה אתן?", היא שואלת. "מהכיבוש", אנחנו עונות וצוחקות ביחד איתה. כמה דקות לתוך שיחת שכול וכאב וגם קצת פוליטיקה, היא מצהירה שאת הקול שלה, בבחירות הבאות שיגיעו עליה לטובה, היא הולכת לתת לבנט. בנט־בנט, אנחנו שואלות, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר? הבחורה צוחקת. "בנט־בנט", היא עונה. "אנחנו אולי לא מסכימים איתו על כל דבר, אבל אנחנו מסכימים על הדברים המרכזיים", מסביר בשמה הידיד המקומי. "ותתפלאי, זה לא 'רק לא ביבי'".

נעים להכיר, מצביעי נפתלי בנט 2026. סרוגים מתנחלים אאוט, בוגרי השומר הצעיר אין. שורדי 7 באוקטובר מהנגב המערבי ומאזורים מוכים אחרים, אלה שחשו על בשרם את התופת והפינוי מקו האש; שרואים את פרצופו של האויב בעיניים, בלי להידרש למשקפות עיוותים. הם כבר לא מתפתים לסיסמאות דוגמת "שלום עושים עם אויבים". מצביעי מרצ והסביבה מתמרכזים ורוצים מישהו שיש לו תפיסה ביטחונית בלתי מתפשרת, לפחות ברמה ההצהרתית, ושלא קוראים לו ביבי. מבחינתם, ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא לא האחראי היחידי למחדל, אבל הוא כמובן נושא באחריות מרכזית כבדה. מי שלא סבל אותו ערב הטבח, לא שיפר עמדות בנושא הזה בעקבותיו. מנגד, החלופות במרכז־שמאל לא נושאות בשורה בעיניהם. הבחירה היא בין רמטכ"ל לשעבר, שגם תחת פיקודו הצבא לא בנה מענה ראוי למניעת הטבח, לבין דתי סרוג בעל עבר תעסוקתי במועצת הכיבוש הגבוהה. נוכח העדויות המצולמות של מעשי הנוח'בה, נראה שהווליום נגד הכיבוש כבר לא מה שהיה, גם אם הוא נשאר מודפס אדום על גבי חולצה שחורה.

את הסנטימנט הזה בדיוק מזהה בנט כשהוא חובר ליאיר לפיד. הוא יודע שזו המשבצת שיכולה להגשים את שאיפותיו הנחושות להפוך שוב לראש ממשלה. ואם אפשר, הפעם לתקופה ארוכה ומשכנעת.

סרטון ללא קהל

רגע אחרי חשיפת המפלגה המאוחדת של נפתלי בנט ויאיר לפיד, החל לרוץ סרטון שמרכז לתוכו לקט הצהרות של בנט מקמפיין הבחירות של 2021. כשהוא חנוט בחליפת פוליטיקאים, מבהיר שם יו"ר מפלגת "ימינה" דאז כי לא ייתן יד לממשלה בראשות לפיד, ושאין לו שום כוונה לאפשר לאיש לתפוס את כס ההנהגה. למה? "פשוט כי אני איש ימין. אני ימני", הצהיר אז. על מחמוד עבאס לא הייתה בכלל שאלה.

הסרטון טס בסטטוסים ובקבוצות רלוונטיות, אבל החמיץ לגמרי את שינוי המגמה. ההצפה הנלהבת של הצהרות בנט כמו ביקשה להזהיר את הבוחרים הפוטנציאליים מפני מי שמפיצי הסרטון מקפידים לכנות "הנוכל", אלא שבנט כבר מזמן לא שם. הוא כבר לא נדרש להתחבא ולהסתיר הסכמים סודיים עם יו"ר "יש עתיד", שהרכיב עוד לפני הבחירות ההן את הממשלה שקמה אחריהן. קהל היעד הדתי־לאומי הימני שרף אותו ממילא, ולא יסלח לו על ההליכה ההיא עם לפיד ועבאס. גם אם יחבור כעת לסמוטריץ' ובן־גביר, גם אם יגיע לקלפי עם דגל של ארץ ישראל השלמה. מי שבכל זאת נשאר איתו דווקא מרוצה מאוד מהחבירה, שמאחדת לכאורה כמה כוחות בעלי אידאולוגיה דומה. הדתי־לאומי של השמאל־מרכז בכלל יוצא מגדרו. ככלות הכול, משבצת הסרוג של יש עתיד מוקפצת פתאום לראש הרשימה.

כך נולדה "ביחד" בראשות נפתלי בנט. עכשיו זה רגע האמת, מה כל אחד מוכן לתת. יאיר לפיד – האיש שנאלץ ללמוד צניעות פוליטית ולפנות את המקום הראשון בפעם השנייה, יצטרך לפתוח דף לבן ולצייר לבוחרים ולבוחרות איחוד של אמת לפחות עד הבחירות. בנט לא צריך להחביא אותו, להפך. איתו גם סוף העולם לא מפחיד אותו. החבירה הזאת משרתת את בנט. לפיד הוא חותמת הכשרות שלו, הוכחת נאמנות לקואליציית השינוי. הוא לא מסתפק בהבטחת בחירות לאיחוד מחנה רל"ב, אלא עובר לביצוע מיידי, כך שאפילו לובשי טריקו נגד כיבוש יוכלו להצביע למפלגה בראשות מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר. כולם יוכלו להתקבץ לאותו המחנה, עוטי צעיפים ונועלי כפכפים, כיאה לעונת בחירות הפכפכה.

לתגובות: orlygogo@gmail.com