אתגרים פוליטיים חושפים לפעמים סתירות פנימיות במדיניות, כאשר הם יוצרים פער בלתי נסבל בין ההצהרות למעשים. זה מה שקרה לממשלת נתניהו מול האתגר החרדי. אחד הדגלים החוקתיים שהניפה ממשלת הימין־על־מלא היה התנגדות לאקטיביזם שיפוטי וחתירה לצמצום כוחם של בג"ץ והיועמ"שית, מתוך תפיסה שאין לנתק בין אחריות לסמכות. הממשלה היא שאחראית כלפי העם על מימוש המדיניות שהיא הצהירה עליה, והיא אמורה להחזיק בכלל הסמכויות והכלים הנדרשים כדי לעשות זאת.
מטעם זה, המהלך הראשון שביקשה הממשלה לקדם היה הרפורמה המשפטית, שהושקה עם כינונה בראשית 2023. תנו לנו למשול, הצהירו יריב ולוין ושמחה רוטמן, ואז גם תוכלו לבוא איתנו דין וחשבון אם לא נממש את המדיניות. תנו לנו סמכות שבצידה אחריות.
האומנם? האם הממשלה אכן רוצה או מסוגלת לשאת במשׂא האחריות? ההחלטה התקדימית שניתנה השבוע בבג"ץ הסנקציות מעלה את החשד שלהצהרות הממשלה אין באמת כיסוי. אלף הזדמנויות היו לממשלת החלומות של הימין להשתמש בסמכות ולממש את האחריות, והיא בחרה במחדל ובחידלון.
הכי מעניין
חרדים מוחים נגד מעצר עריקים ליד ביתו של תא"ל יובל יאמין, קצין המשטרה הצבאית הראשי, השבוע | צילום: צפריר אבייב, פלאש 90
נפתח בשורה התחתונה, שהיא אומנם מפתיעה בתעוזתה אך מתבקשת בתוכנה: הרכב מורחב של בג"ץ, דתי־שמרני ברובו, קבע שורת סנקציות נגד צעירים חרדים המשתמטים משירות בצה"ל. הרשימה כוללת מניעת הטבות שונות של מדינת הרווחה הישראלית: משתמטים לא יוכלו להירשם להגרלות מסוג "מחיר למשתכן" המעניקות הנחות מפליגות ברכישת דירה; לא ייהנו מהנחות במעונות יום מפוקחים מטעם משרד העבודה והרווחה; לא יקבלו סבסוד לשירותי צהרונים לילדים; לא ייהנו מתשלום מסובסד על נסיעה בתחבורה ציבורית; לא יזכו להנחות בתשלומי ארנונה.
הסנקציות לא ייכנסו לתוקף באופן מיידי. משרדי הממשלה קיבלו פרקי זמן שבין 21 ל־35 יום כדי לתקן את התבחינים למתן ההטבות, כך שהן לא יינתנו למי שלא הסדירו את שירותם מול רשויות הצבא. ככל שהמשרדים יגררו רגליים, בג"ץ יאיץ את התהליך ויקבע את התבחינים במקומם. כך או כך, הכיוון הכללי שאליו נעה נושאת המטוסים הישראלית ברור: לחרדי שבקצה הולך להיות מאוד לא משתלם להשתמט משירות צבאי.
האם בג"ץ הוא המוסד שהיה אמור להוציא את הערמונים מהאש? חד־משמעית, לא. בעולם נורמלי, הממשלה הייתה אמורה לפעול בעצמה. השופטים התחננו בפניה שוב ושוב להתכנס, לקבל החלטות ולהוביל בעצמה את הצעדים הנדרשים. אולם הממשלה לא עשתה זאת. מזכיר הממשלה יוסי פוקס פעל כמו עורך דין במגזר הפרטי: מרח את הזמן, ביקש הארכות חוזרות ונשנות, הקים צוות שרים עקר ומסורס שלא עשה דבר מלבד משיכת זמן. כשכל הטריקים והשטיקים לא עבדו, פוקס גלגל את הכדור בחזרה לייעוץ המשפטי, בבקשות ל"הבהרות" בשאלות תלושות כמו "האם הסנקציות יפגעו בשוויון". בשורה התחתונה, פוקס לא הותיר לשופטים ברירה אלא לקבל את ההחלטה הנוכחית.
הנימוק המשפטי שנתנו השופטים תואם להצעה שהועלתה בטור זה כמה פעמים בעבר: הבחנה בין זכויות אזרחיות בסיסיות ובין הטבות ופריווילגיות של מדינת הרווחה, וקביעה כי דילול מדינת הרווחה איננו פוגע בזכויות האזרחיות הבסיסיות. במילותיו של השופט נעם סולברג: "בכל הנוגע לצעדים שעל הפרק, עסקינן במניעת הטבות ולא בפגיעה בזכויות מוקנות. מדיניות כלכלית מיטיבה איננה יוצרת זכות קנויה להמשך המדיניות, אף לא כאשר אדם ביסס את התכנון הכלכלי ארוך הטווח שלו על קיומה של המדיניות. אומנם אפשר שתיווצר ציפייה כי המדיניות תימשך, אך ציפייה זו אינה עולה כדי זכות".
אפשר לנסח זאת כך: הצעירים החרדים הם אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל, ואיש לא ייטול מהם את הזכויות האזרחיות הבסיסיות כמו הזכות לבחור ולהיבחר, חופש הביטוי וחופש העיסוק. מנגד, סל הפינוקים שמדינת הרווחה הישראלית מעניקה איננו בגדר זכות יסוד מוקנית. חלקו ניתן לאזרחים עניים עם קושי אובייקטיבי, שגורלם לא שפר עליהם ואין ביכולתם לעמוד בתשלומים (בניגוד למי שקופצים על עגלת העוני מבחירה), וחלקו כתמיכה ממשלתית בזוגות צעירים בתקופה המאתגרת שבה הם רוכשים כלים מקצועיים כדי להפוך לאזרחים פרודוקטיביים ויצרניים. עקרון השוויון דורש שלא להעניק את הסל הזה למי שבוחרים רק לקבל ולא לתת.
המהלך תואר ככורח השעה, כפי שכתב סולברג: "זמנים קשים דורשים צעדים קשים; בנסיבות כה חמורות וקיצוניות נדרשים סעדים חריגים ויוצאי דופן. מצב הדברים הנוכחי של הפרת חוק המונית, מוּדעת ומתמשכת, תוך פגיעה כה חריפה בשוויון – אינו מתקבל על הדעת. לא כל שכן בהינתן הצורך הביטחוני הדוחק, ההכרחי, בגיוס חיילי חובה (ובהמשך גם מילואים) נוספים. לכדי פיקוח נפש הגענו. אף עתה רבים מן העוסקים במלאכה, רבים מדי, מוסיפים להפטיר כדאשתקד מבלי לשמוע את זעקת הנושאים בנטל והקרובים אליהם, ומבלי ליתן מענה ראוי לאתגרי הביטחון הכבירים. לא ניתן עוד לאפשר זאת. לא ניתן לחשות. בנפשנו הדבר, פשוטו כמשמעו".
ובחזרה לממשלה: לפני כמה ימים התראיין שר האוצר לפודקאסט של ברק הרשקוביץ ונשאל על האתגר החרדי. אין ויכוח על המספרים והעובדות, הודה סמוטריץ'. צורת החיים החרדית איננה בת קיימא, והיא לא יכולה להימשך. סמוטריץ' מלמל משהו על כך ש"אי אפשר לקדם תהליכים בכפייה", אבל ברגע של כנות הודה במגבלה הקשיחה של הפוליטיקה: אני עושה את המקסימום שאני יכול בתוך קואליציה נתונה. יש לי מגבלות. שר האוצר לא אמר את הדברים במפורש, אבל המסקנה מדבריו הייתה ברורה: המצב הבלתי־אפשרי עם החרדים לא ישתנה כל עוד הם חלק מהממשלה.