תשמעו סיפור. לפני כמה ימים חזרתי ממסע בן שבועיים בארצות הברית, הסתובבתי בניו־יורק, בניו־ג'רזי, בפילדלפיה ובמיאמי, וצילמתי שם, ביחד עם שני חברים, פרויקט תיעודי שבקרוב בעזרת השם יראה אור. זאת הייתה נסיעת עבודה צפופה ואינטנסיבית, עם הרבה לוגיסטיקות, והרבה נסיעות, והרבה טיסות, אולי עוד אכתוב על הנסיעה הזו, אבל את הטור הזה אני רוצה להקדיש לדייל אחד מתוק שפגשתי בטיסה אחת ארוכה ונפלאה שהייתה לי, טיסה ממיאמי לפריז.

הטיסה שלנו התחילה כמו כל טיסה רגילה. הגענו לשדה התעופה מוקדם מדי. עברנו את הבידוק מהר מדי. וחיכינו במשך שעות מחוץ לגייט בשדה התעופה. ואחרי זמן מה נקראנו לעלות למטוס, מטוס בואינג מרווח של חברת אייר פראנס. נכנסנו פנימה, ומצאנו את מקומנו, והתיישבנו והתמקמנו, והתארגנו לטיסה הארוכה שלפנינו. וכבר שם, כבר אז, ראיתי אותו, את הדייל הכי נחמד שראיתי בחיי. גבר צרפתי גבוה וממושקף, שעבר בין הכיסאות וביקש מהנוסעים לחגור חגורות, לקפל את השולחנות הקטנים וליישר את גב המושב. אבל הדייל הזה לא היה דייל ככל הדיילים. הוא היה נמרץ וחיוני, הייתה לו אנרגיה כזאת חיובית. הוא ביקש ממני לחגור, אבל הוא לא היה נודניק, להפך, הוא היה מתוק כזה, הוא בא לי בטוב.

ואחר כך הטיסה המריאה. המטוס חצה את העננים והתיישר בשמיים, וצוות הדיילים עבר בין המושבים וחילק לכולם ארוחות. ותמיד כשהדיילים מחלקים אוכל במטוס יש מתח כזה, האם הדיילת תראה אותי, האם היא תסתכל עליי, אולי היא תפספס אותי, יש רגע קצרצר כזה, דקיק וחמקמק, שבו הדיילות פונות אליך, ואסור להחמיץ את הרגע הזה, ואסור לפספס אותו. ויש הרבה דיילים ודיילות שבכלל לא יוצרים קשר עין. שמתחמקים כזה. ולכן תמיד בשלב הזה, שבו העגלה עם האוכל עוברת, אני נכנס למתח, כי אני לא רוצה להפסיד את האוכל הדוחה שמגישים במטוס.

אבל הדייל שלנו, הדייל הצרפתי הגבוה המתוק שלנו, ממש לא ניסה להתחמק מאף אחד. להפך! הוא יצר קשר עין עם כל הנוסעים, והאיר להם פנים, ושאל אותם בקול רם מה הם מעדיפים לאכול, הוא לא התעלם מאף אחד, הוא לא פספס אף אחד, הוא ראה את כולם! וגם אותי הוא ראה. הוא פנה אליי, בחיוך גדול, ושאל אותי מה אני רוצה לאכול, ומה אני רוצה לשתות. ואני ביקשתי מנה צמחונית וסודה, והדייל המקסים הביא לי את מבוקשי. ובדרך כלל אני לא אוהב אוכל של טיסות. אבל באורח נס ובדרך פלא, האוכל הזה דווקא היה לי טעים.

ולכל אורכה של הטיסה, הדייל המתוק הזה ניגש אלינו, פעם ב, כדי לשאול אותנו אם הכול בסדר, אם משהו חסר לנו. בחיים לא קיבלתי יחס כזה! וכל הנוסעים היו מבסוטים בזכותו. וגם שאר הדיילים והדיילות שעבדו איתו ביחד, כולם היו שמחים כאלה, וכולם היו חיוניים ונמרצים כאלה, הם עבדו עם חיוך על הפנים, והכול בזכותו. הוא היה ממש מגנט של אנרגיה, של שמחה ואהבה.

זה נשמע אולי סיפור שולי וזניח, אבל הדייל המקסים הזה הפך טיסה מייגעת של תשע שעות לחוויה מושלמת. הגישה החיובית שלו והחיוך הנעים שלו משכו את כל הצוות ואת כל הנוסעים למעלה. זאת העבודה שלו! הוא דייל באייר פראנס. הוא היה יכול לעשות את העבודה הזו בעייפות, בלאות, באדישות, בבטלה סמויה. זה מה שרוב הדיילים עושים. זה מה שרוב בני האדם עושים. הם עובדים כי צריך לעבוד. הם חיים כי צריך לחיות. אבל הוא לא עובד כי צריך. הוא לא בן אדם כזה. הוא בן אדם חיוני, שמח, מלא תנופה. הוא עובד בשמחה, בנדיבות, באהבה. והאהבה הזו משנה את העולם.

וככה צריך לעבוד. ככה צריך לחיות. זהו משל הדייל. אנחנו כבר כאן בעולם, ובעולם שבו אנחנו חיים צריך לעבוד, אין מה לעשות, צריך כסף, וכל אדם עובד בעבודה שהוא התגלגל אליה, החיים חמקמקים וערמומיים, ועכשיו השאלה היא איך עובדים, איך נכון לעבוד. בעייפות, באדישות, בעצלנות, "כי צריך". או להפך, בהתלהבות, בהתרגשות, בנדיבות ובשמחה. אני סבור שהדייל צודק. ככה צריך לעבוד! באהבה ובתנופה.

וככה גם צריך לחיות. הרי אנחנו כבר כאן בעולם. לא בחרנו להיות כאן, אבל ככה יצא. לכאן התגלגלנו. אלה החיים שלנו, אנחנו בהם, אנחנו כאן, ואפשר לחיות את החיים ולהתבאס מהם, אפשר להתחמק מהחיים, לחיות בווליום נמוך, לעשות את המינימום האפשרי. ואפשר לחיות בהודיה ובהוקרה ובתנופה ובשמחה. אפשר לחיות כמו הדייל שפגשתי באייר פראנס. עם חיוך על הפנים. עם לב פתוח ונפש חפצה. הללויה.