המפלגה של בנט ולפיד מזכירה סלט ירקות

שתי מילים מתמצתות את המצב הנפשי של המגזר האופוזיציוני לקראת הבחירות: חיכיון אדיר. נפשו יוצאת להזדמנות דמוקרטית לחילופי שלטון, אחרי שבמשך שלוש־ארבע שנים הוא נקט שיטות בלתי דמוקרטיות בעליל: גילויי סרבנות, ימי שיבוש, חסימות כבישים, מצור על בתי שרים, קריאה לנשיא ביידן להתערב באופן ניהול המדינה, ביטול חוק יסוד באופן משולל סמכות על ידי הרוב הרל"ביסטי בבג"ץ, הפרעה שיטתית לפעילות הממשלתית מלשכת היועמ"שית וכו' וכו'.

אפשר להבין את החיכיון. ממשלת נתניהו השישית התאמצה להקניט את מתנגדיה גם כשלא היה בכך כל צורך מבצעי. היא הגשימה סעיפים חשובים במצעה, כמו תנופת פיתוח ביהודה ובשומרון או סיכול מזימות הגרעין האיראניות, אך השקיעה אנרגיות רבות גם במהלכי סרק קנטרניים. כלום, ממש כלום, לא יצא מהרפורמה המשפטית שלה, רק קטטה לאומית מפוארת. וכמובן, היא נושאת באחריות כבדה למחדל 7 באוקטובר. קשה להאמין שהיסטוריון רציני כלשהו יעניק לה פטור מהאחריות הזאת ויגלגל את אשמת המחדל לכתפי צה"ל והשב"כ בלבד, כפי שהיא כה מתאמצת לגלגל. לכן לא פלא שמתנגדיה נכספים לרגע שבו יוכלו להדיח אותה, אותו.    

היערכותם הנלהבת ליום הבוחר מזכירה לי את היערכות חוגי יש"ע לבחירות 1996 שלאחר אוסלו, או בחירות 2006, אחרי ההתנתקות. ההנחיה שניתנה אז לפעילים המתנדבים אמרה להסיע לקלפי כל מצביע ימין, לא משנה איזה פתק ימני בדיוק הוא מתכוון לשלשל לקלפי, העיקר להחליף כבר את ממשלת השמאל היוצאת. ערב בחירות 2026, ההנחיה העכשווית בחוגי האופוזיציה היא להריץ כל מועמד שמסוגל לכאורה להדיח את ביבי, לא משנה מי הוא בדיוק ומה האידיאולוגיה שלו, אפילו את מנהיג המתנחלים לשעבר, נפתלי בנט. כל בעלי הטורים של השמאל נחלצים להשיא עצות טקטיות ואסטרטגיות בנדון, כאילו הם מטה בחירות מפלגתי ולא בעלי תעודת עיתונאי.

נחום ברנע, לדוגמה, מי שהגדיר פעם את בנט כ"ראש הסיעה הקוקואית ביותר בכנסת", "ציניקן גמור" ו"משיח השקר מרעננה", כתב השבוע ש"בסוף המבחן הוא אחד: האם הבחירות יביאו להחלפת הממשלה הנוכחית. המטרה חשובה משליחיה". אחר כך הרכיב את ממשלת חלומותיו: "בנט ראש ממשלה, איזנקוט שר ביטחון, לפיד שר חוץ, ליברמן שר אוצר, גולן שר ביטחון לאומי. זאת ממשלה סבירה, גם כצוות, גם כל אחד לחוד".

ומה יהיו קווי היסוד של ממשלת החלומות הסבירה? בנט ולפיד הבטיחו השבוע הרים וגבעות, החל מוועדת חקירה (כבר ביום הראשון!) וכלה בחוק שירות לכולם. גם איזנקוט, ליברמן וגולן שופעים הבטחות דומות. אבל כל כך קשה לראות אותם מקיימים אותן כשבמקביל חלקם נשבעים לא לשבת עם נתניהו ולא עם המפלגות הערביות. אפילו אם יקבלו קצת יותר מ־60 מנדטים, מה ששום סקר לא מבטיח להם בינתיים, צפויה להם התנגשות קשה עם קרקע המציאות.    

"ללפיד ולי יש דעות שונות במגוון נושאים", אמר בנט בטקס ההכרזה על הקמת מפלגת ביחד, "(אבל) הערב אנחנו מתאחדים". גם לפיד שידר מסר דומה. זה נחמד ולא רציני. ממשלת אחדות לאומית במצבי חירום אכן חייבת להכיל בעלי דעות שונות, כמו ממשלת אשכול־בגין ערב מלחמת ששת הימים או ממשלת נתניהו־גנץ אחרי 7 באוקטובר. מפלגה של בעלי דעות שונות בשלל נושאים היא כבר סלט ירקות עם תוחלת חיים בהתאם. עד הבחירות זה אולי יחזיק אבל אחר כך יתפרק במהרה, עוד לפני שלב הגשמת ההבטחות.

ממשלת השינוי השנייה, ממשלה צרה קרוב לוודאי, תוכל לכונן ועדת חקירה, לא לגייס חרדים ובוודאי לא לייצר תחושת אחווה ("תם עידן הפילוג", הבטיח בנט). אילוצי הקיום הקואליציוני ישבשו את רוב התכנונים המוקדמים שלה. בתוך זמן קצר נלך שוב לבחירות, כפי שקרה בפעם הקודמת לאחר הדחת נתניהו. ייתכן שרק לקראתן המערכת הפוליטית תתארגן באופן ישר יותר ועל בסיס אידיאולוגי צלול. או־אז יתאפשר גם מהפך אמיתי, בשורה של ממש לשוחרי השינוי בכל המחנות. לפי שעה מומלץ להם לפתח ציפיות נמוכות בלבד, כדי שלא להתאכזב מרה בימים האפורים שיבואו לאחר חגיגות הניצחון.