כשאסף ענברי מוציא לאור ספר, אני חוגגת. את ענברי גיליתי ב"הביתה" המופלא, שעוסק במייסדי וממשיכי אפיקים, הקיבוץ שבו נולד וגדל. הספר שאב אותי קודם כול בגלל סגנונו המיוחד. קראתי אותו והרגשתי שאני פוגשת דיאלקט אחר של השפה העברית. ענברי כותב בלי תיאורים כמעט. היו שם המון פעלים, אקטיביות ועשייה, ממש כמו שמתאים לחלוצים בוני הקיבוץ. בשפה כאילו רזה, הוא גולל עולמות שלמים, שאיפות, אהבות וכאבים. אבל מעבר לסגנון היה גם התוכן. ענברי פרש עלילה מרתקת אבל לא חומלת על דור המייסדים ועל ממשיכי דרכם. הסיפור לא היה רק אפיקים, אלא הקיבוץ הישראלי בכלל.

כמה שנים אחר כך ראה אור "הטנק", ובו סיפורם של חמשת האנשים שכל אחד מהם טען שהוא עצר את הטנק הסורי שהגיע עד פאתי דגניה א' במלחמת העצמאות. הספר הזה העלה אל פני השטח את סוגיית כתיבת ההיסטוריה ומה מקומה של האמת בה, ועד כמה היא בכלל קיימת. ואז הגיע "הספר האדום", שבו ענברי שם על המוקד, אי אפשר לנסח את זה אחרת, שלושה מנהיגים היסטוריים בולטים של השמאל הישראלי – יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה. הספר מרתק וכתוב היטב, אבל מצאתי שהוא היה גם קשה לקריאה. היו שם עומס של דמויות ופרטים, אבל בעיקר היה לי קשה לראות כיצד ענברי דן את המנהיגים ברותחין, ולא תמיד על מעשיהם אלא על הרהורים ומחשבות וקישורים שהוא בעצמו ברא.

כי זה הסגנון של ענברי, שהוא שילוב של היסטוריון וסופר. הוא עורך תחקירים מעמיקים, נובר בפרטים ונשען על חומרים ארכיוניים רבים, אבל מהטלאים שמספקות לו העובדות היבשות הוא אורג סיפור ססגוני רצוף במחשבות, תהיות ורגשות שהוא השלים מעצמו. כך הוא הופך את גיבורי ספריו ממיתוסים לבני אדם. זו יומרה יפה, אפילו מוצדקת, אבל לפעמים זה יותר מדי. ובכל זאת, אהבתי את "הספר האדום".

ואז שמעתי ש"נתן ועמוס" יצא לאור, וידעתי שמחכה עוד חגיגה של עניין. ענברי מכבד את המילה הכתובה, ולכן הוא מקמץ בה ובוחר בקפידה את התיאורים וסיפור העלילה, כך שיוכלו לשרת את העלילה ואת האלגוריה. חִשבו למשל על שמו של הספר, שמותיהם של שני נביאים אמיצים מימי התנ"ך. שמתם לב פעם ששמותיהם של אלתרמן המשורר ועוז הסופר, שהיו יוצרים אייקוניים, הם תנ"כיים?

ענברי בחר בהם כגיבורי ספרו אף שיש ביניהם פערי גיל, עולם תרבותי ועמדות. הוא מתאר את מסלול חייהם המקביל מילדות, דרך הקמת המשפחה והבחירות האידאולוגיות שלהם. בהתחלה שני הסיפורים נראים מנותקים זה מזה, אבל לאט לאט נבנית תמונת המראה וגם ההקשרים. כל אחד מהם מתחיל בפינה אחת וממנה חוֹצה אל הצד האחר במפת האידאולוגיה הישראלית (אגב, הכל בתוך השמאל הפוליטי, כן השמאל היה אז אחר). שניהם מעורבים בפוליטיקה ובמאבק הפוליטי בעד ונגד בן־גוריון. שניהם, כאמור, יוצרים מובילים ומשפיעים מאוד, ולשניהם יש עניין עם אובדנות.

מותר איש הרוח

הספר הזה חומל יותר מקודמיו. ענברי אוהב את גיבוריו, ומביא את עמדותיהם ומחשבותיהם באופן מכבד. הוא מוריד אותם מרמת המיתוס, אבל לא מבקר אותם בחריפות. המחלוקת בין השניים נוגעת לשתי סוגיות. האחת פרשת לבון, שחידשה לי מאוד וגרמה לי לגגל מושגים שכלל לא הכרתי, אבל הייתה גם קצת מייגעת. השנייה היא מלחמת ששת הימים ובעיקר תוצאותיה, איך בכלל מתייחסים למלחמות, לערבים שגרים במרחבי יש"ע וכמובן לשטחים ששוחררו זה עתה. אלתרמן, שהתחיל כחסידו של בן־גוריון וכמשורר אהוב שמשפיע על דעת הקהל, הלך והקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה. עוז, לעומתו, התנער משמחת הניצחון ומהיחס הנרגש ליהודה, שומרון וירושלים, ערש האומה, וחיפש תנאי קיום בסיסיים לעם היהודי ורק שלא נהיה כובשים.

החלק הזה, העוסק בפוסט ששת הימים, מפתיע ברלוונטיות שלו לסוגיות שאנחנו חיים עד היום, בהן המעורבות של אנשי רוח בניווט הספינה האידאולוגית והפוליטית. מה מותר איש הרוח על האדם הפרטי? האם יש איזו תבונה אחרת, מיוחדת, במי שיש לו עט חד ויכולת התנסחות? מצד שני, כל חברה צריכה אנשי רוח, אז מי הם יכולים להיות? 

עמוס עוז לחם בעצמו במלחמת ששת הימים וחזר ממנה שרוט. הוא כאב את מותם ופציעתם של חיילי צה"ל, אבל גם את גורלם של חיילי האויב, והתקשה לקבל את המחשבה שישראל שולטת על פליטים בעזה. הוא יצא להיאבק בתחושת הניצחון של החברה הישראלית והוציא לאור את "שיח לוחמים" (ואגב, השאיר בחוץ את הראיונות עם תלמידי מרכז הרב כי הם לא התאימו לאג'נדה). העמדות שלו מאז קיימות גם היום בתוך החברה הישראלית, למרות כל מה שעברנו מאז. אגב, אפילו הוא, שהמציא את הסלוגן "הכיבוש משחית", לא חשב לוותר על כל שטחי ארץ ישראל, אבל כן לכונן הסכמי שלום. האם עוז דמיין על איזו שנאה הערבים מחנכים את ילדיהם? האם הוא הבין שאנחנו מוקפים בערבים שלא מוכנים להשלים עם קיומנו? כל־כך הייתי רוצה לשמוע את מחשבותיו באסרו־חג שמחת תורה תשפ"ד.

ומתחת לכל אלה ישנה סוגיית היחס לארץ ישראל, להיסטוריה היהודית, למולדת. עוז, שאימץ את הקיבוצניקיות המחריבה את העולם הישן, ביקש להביט רק קדימה, והעריך רק את מה שמשרת את קיומו של העם היהודי כאן ועכשיו. לדידו אנחנו כאן בגלל האנטישמיות ולא בגלל המסורת (ענברי מבריק פה, כשהוא שותל שאלות מנחות בתוך מאמר של עוז). זוהי גישה מוכרת בשמאל הישראלי. יאיר לפיד מדבר כך, למשל. אלתרמן מדבר על צידוק אחר, עמוק יותר. על ייחודיותו של העם היהודי, על ארץ מובטחת, על המסורת. גם המחלוקת הזאת חיה ופועמת עד היום בתוך החברה הישראלית, והשלכותיה נמצאות אי־שם מתחת לכל דיון שפני השטח שלו מתקלפים מעט מהעניין האקטואלי הבוער.

Ofralax@gmail.com