"ימנו היה מתייעץ איך לקבוע משמרות בפיצה שלא יפגעו לו בלימודים"

ביום שישי שעבר עזבתי את הבית בשעות אחר הצהריים, מותירה אחריי עוגה בתנור וכלים בכיור. שעות ספורות לפני שבת, לא יכולתי להישאר אדישה, הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה ולהגיע ללוות את ימנו (בנימין) זלקה, הנער שנרצח במרחק דקות מביתי, בדרכו האחרונה. לפי הפקקים בכניסה לבית הקברות ירקון הבנתי שאני לא לבד, כמוני היו עוד תושבים רבים מהשכונה ומפתח־תקווה כולה שתמונת הנער החייכן נכנסה לליבם, וחשו צורך לבוא ולכבד אותו ואת משפחתו.

יש מקומות בשכונת כפר־גנים רבתי שכל אחד שגר כאן מכיר: הכפרייה - נקודת הציון ליציאה מהשכונה, כיכר הסוסים – המקום שבו תמיד נוח לקבוע, גן החקלאים – הגינה שהילדים מטפסים בה על כלי עבודה חקלאיים ושם גם נפגשים ל"תשליך" בראש השנה, ועכשיו נוספה לנו נקודת ציון חדשה: “המקום של הרצח”. משהו בתחושת הביטחון הבסיסית, השקטה, זו של שכונת מגורים בורגנית בלב הארץ, נשבר. הרצח הגיע אלינו, מתחת לבית. רבים הגיעו במהלך השבוע לפיצרייה שסמוך אליה אירע הרצח, הניחו פרחים ונרות, אמרו פרק תהילים, ביקשו נחמה, ניסו להבין איך דבר כזה קורה. הייתי שם, שמעתי את הדרישה למצות את הדין עם הפושעים, את הכעס על מערכות השיטור והאכיפה, ואת התקווה שלפחות מערכת המשפט תעשה את שלה. כולנו הזדעזענו כי זה קרה ממש כאן, ואולי אם היינו מזדעזעים מוקדם יותר, כשזה קרה במקומות אחרים, רחוקים, היינו עושים עוד כדי למנוע את הרצח המיותר הזה.

רציתי לשמוע יותר מי היה הנער החייכן הזה. הלכתי לשבעה אצל משפחת זלקה. הם ישבו באוהל אבלים מתחת לדירתם ברחוב חפץ חיים, שם שמייצג את הדבר הכי רחוק מהרצח האלים והנורא, מהצעקות שקדמו לו ומהוויכוחים. שם שמזכיר שכולנו חפצי חיים, לא מוות. פגשתי משפחה צנועה ושקטה, אנשים שלא מבינים איך זה קרה להם. אנשים עדינים שעלו לארץ ב־2006, שקיוו לבנות כאן עתיד חדש וטוב לילדיהם, ואכן הצליחו, עד שבא הרצח הנורא וקטע את הכול.

מאות אנשים פקדו את האוהל בכל יום, ממתינים בסבלנות להיכנס ולהעניק חיבוק פיזי או מילולי למשפחה. פגשתי שם בחור תל־אביבי שהגיע על אופנוע, ועיניו אדומות. "באתי לנחם אתכם", מלמל בביישנות שלא השתלבה עם מראהו הקשוח; אישה שבאה באוטובוס מבאר־שבע, ותלמידי כיתה שבאו יחד ממוסד חינוכי בעיר. בני נוער שלחלקם הייתה זו הפעם הראשונה בניחום אבלים. פגשתי שם נערים מבני־עקיבא סניף מלאבס, שתיארו את ימנו כחניך שמח שתמיד אהב להצחיק את כולם.

לליאור מעטו, המחנכת של ימנו בכיתה י"ב ב"אמית אלירז", היה קשר מיוחד איתו. היא פוקדת מדי יום את בית האבלים, מנחמת ומתנחמת. "הוא היה ילד שקט, עם נוכחות עוצמתית אבל רגועה. לא מתלהם, לא מחפש תשומת לב, ובכל זאת מורגש מאוד. הוא היה חבר של כולם, ידע להתחבר לכל אחד. תמיד בטוב. בלי בלגנים, בלי בעיות".

במשך חמש שנים עבד ימנו בפיצה, מאז היה נער צעיר, כדי לסייע בכלכלת המשפחה. ולמרות זאת היה חשוב לו לסיים בגרות מלאה, מתוך הבנה שהיא המפתח שלו לעתיד טוב יותר. "הפיצה הייתה מקום משמעותי בעבורו", מתארת ליאור. "הוא התחיל כשליח, התקדם לאט לאט, בנה לעצמו תוכנית שמשלבת לימודים ועבודה, הציב יעדים ועמד בהם. הוא היה מתייעץ איתי מתי לקבוע משמרות כדי שלא יפגעו לו בלימודים, גם כשהיה לו קשה הוא לא ויתר. הוא היה מגיע לתגבורים, משלים פערים במהירות, חכם מאוד, עם אחריות פנימית נדירה". ליאור היא מורה לחיים. גם אחרי שימנו סיים את בית הספר היא המשיכה לשמור על קשר איתו ועם חבריו, נפגשה איתם לא מעט פעמים, והייתה אוזן קשבת בשבילם. מול הביקורת המוצדקת על מערכת החינוך שמצמיחה נערים אלימים, ליאור היא קרן אור. עם החום האכפתיות והאהבה לנערים שהיא מחנכת, די ברור שהם יגדלו להיות אזרחים טובים.

מבקשים צדק

שוב ושוב חזרה באוהל המילה נתינה. האחים סיפרו על הקניות שימנו היה עושה לבית, לא מתעצל ומעלה אותן לקומה הרביעית ברגל. בכל מעגל הייתה לו רגישות לראות מה צריך. “תמיד חשב איך לעזור”, אמר האח. “הוא היה כמו יועץ של כולם”, אמרה אחותו, “מישהו שאפשר להישען עליו”.

בני המשפחה נחשפו לסרטון המזעזע בו תועד הרצח, ומתקשים להתאושש מהמראות הקשים. הם מנעו מהאחים הצעירים לצפות בו. כן, היו מי שלא הכו את ימנו ולא רדפו אחריו, אלא "רק" צילמו. בעידן שבו כל ילד מתועד והגיגיו מועלים לרשתות החברתיות מגיל אפס, בעידן שבו רגעים אינטימיים של זוגות ומשפחות מוצגים לעין כול, הם עשו את הדבר שנראה להם הכי טבעי – במקום להזעיק עזרה הם שלפו מצלמה ותיעדו. שוחחתי השבוע עם שני ילדיי הקטנים על הרצח. הייתי רוצה לצאת כאן אם־השנה ולומר שביקשתי מהם להתערב, לנסות למנוע מקרי אלימות, לנזוף ברעים, במקום זה אמרתי להם קודם כול לברוח, להתרחק מהסכנה, ואז להזעיק עזרה.

בני משפחתו של ימנו לא מבקשים נקמה. הם מבקשים צדק. מיצוי דין. והם נאחזים בזה, גם בעבור האחים הקטנים ששואלים אם יתפסו את מי שעשה את זה. והשאלה על מיצוי הדין עם הילדים העבריינים האלה לא שייכת רק להם. היא שייכת לכולנו. כי זה לא “שם”, זה כאן. זו השכונה שלנו. הילדים שלנו. המציאות שלנו. ואי אפשר להסתפק בזעזוע. צריך למצות את הדין לא רק עם הנערים, אלא גם עם ההורים. רק במקרה היה שם ימנו באותו ערב, באותה מידה יכלו חבורות הנערים האלימים להכות בכל צעיר אחר. ימנו שילם את המחיר.

רגע לפני שאני נפרדת ממנה, ליאור, מורתו של ימנו, מבקשת שכל אחד מאיתנו ינסה להיות קצת יותר ימנו. "המשך הקיום של הנשמה שלו בעולם הוא בכל אחד מאיתנו, שיבחר להיות עוד קצת כמוהו. כל אחד צריך לקחת משהו ממנו - את הנתינה, השקט, את הכבוד להורים, את הבחירה בטוב, להיות זה שרואה, זה שעוזר, זה שלא מתלהם".

אי אפשר להחזיר את ימנו, אבל אפשר לבחור מה עושים עם החסר. אפשר לבחור להוסיף אור, ובתוך החושך הגדול, זו הדרך היחידה שלנו להישאר חברה שמבקשת חיים.