בימים כתיקונם, ובעיקר בעת משבר וחוסר ודאות, הציבור מצפה ממנהיגיו לתשובות ברורות. תקופת החגים הלאומיים היא זמן טוב לעמוד דווקא על מנהיגות אחרת, שמסמנת את הדרך בסימני שאלה ולא בסימני קריאה.

ב־18 באוקטובר 1953 התקיימה ישיבת ממשלה מן המניין, ובה סקר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון בפני השרים את מסקנות "הסמינר" השני שלו - חופשה שבה התמקד בלימוד נושא מסוים, שבעה שבועות שבהם פינה את סדר יומו לחלוטין ועסק רק בבירור בעיות הביטחון של ישראל ובגיבוש מחודש של תפיסת הביטחון הלאומי (הסמינר הראשון, הדומה במבנהו ובמטרותיו, נערך באביב 1947). בן־גוריון ביקש "לבדוק מחדש המצב בצבא וצורכי הביטחון במובן הצר והרחב". הוא הדגיש כי הבדיקה שיצא אליה "מחייבת לשכוח כאילו מה שיודעים מכבר, ולהסתלק מדעות קדומות ומקבילות, ולראות הכול בראייה חדשה, כאילו ראייה ראשונית".

בבואו לדבר על ראייה חדשה והסתלקות מתפיסות קדומות, בן־גוריון פקפק בהנחות המוצא ובתפיסת הביטחון שקבע רק שש שנים קודם לכן. בעמוד הראשון ביומנו של "הזקן" מהסמינר, מיום 26 באוגוסט 1953, מופיעות לא פחות מ־22 שאלות, ובהן: "כיצד נעמוד אם תקרה מלחמה? כיצד נגדיל הכוחות הלוחמים בצבא הסדיר ובעתודות? מהו מינימום הכוחות הסדירים הדרושים... לבלימה ראשונה? כיצד נאמן יישובי הספר לעמידה בשעת סכנה? כמה חטיבות הכרחיות בזמן שלום? איך להתאים תקציב הצבא לתוכנית עצמאות כלכלית?".

את שיטת השאלות לא הגביל בן־גוריון רק לנושאי צבא וביטחון. לפני כמה שנים הופקד בארכיון בן־גוריון ארגז ובו אוצרות – יומני בן־גוריון המקוריים, בכתב ידו. בין המסמכים נמצאה מעטפה קרועה ש"הזקן" עשה בה שימוש חוזר והפך אותה לדף טיוטה. על המעטפה משורבטות שאלות ללא תשובות בסופן: "מדינה לאחר רוב? ומה עד רוב? האין מדינה צריכה להשגיח על כניסה לארצה? מה השפעת המדינה על יהודי אמריקה ואנגליה? כשיהדות המדינה תיווסד על רוב כתוב, איך להבטיח זכויות המיעוט באופן אפקטיבי?", ועוד ועוד. השאלות יסודיות, קשות, מיישירות מבט למציאות, ובו בזמן צופות פני עתיד.

גם יומן בן־גוריון ב־8 במאי 1948 - רק שישה ימים לפני הקמת המדינה - נפתח בסדרת שאלות: "יש צורך בקביעת דין עיר כבושה (או כפר): מי שליט? המפקד או המושל? מטעם מי? מה סמכותו כלפי הצבא? כלפי התושבים? רכושם?... היש פיצויים לרכוש שדוד? המגרשים ערבים? שבויים? מה דין ערבים שנשארים?". יש שם עוד שאלות, שהן והתשובות להן מעצבות את חיינו עד היום.

בן־גוריון, שזכור כמנהיג שמכריע במהירות ובחדות ("אינני יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך"), מתגלה כאן כאדם מתלבט ושואל, שמביט ישירות בחוסר הוודאות שלפניו.

בכל עולם הטבע רק בני אדם שואלים שאלות. כאשר אנו שואלים שאלות אנו מתבוננים ישירות במציאות ומכינים את עצמנו לקראת תובנות חדשות. התובנות האלה יכולות להיווצר אך ורק כשאנחנו מוכנים להיפרד מהמוכר והידוע, לחתור תחת הנחות היסוד שלנו ולא להשלים עם המציאות.

מיומנות שאלת השאלות, האנושית כל כך, לא עולה לרוב על דעתנו כמאפיין מובהק של תופעת המנהיגות.

מנהיגות מעצבת כשמה כן היא – היא שואפת לעצב את המציאות, ולא להתנהל בתוכה בלבד. מכיוון שהעתיד לא ברור ולא ידוע, הדרך מההווה לעתיד עוברת בין שאלות – קשות, יצירתיות, ספקניות, עמוקות.

השאלות מכתיבות כיצד נחצוב את הדרך אל העתיד הרצוי. בן־גוריון השואל מתגלה כמנהיג ואדם הניצב מול המראה ומיישיר מבט. הוא מופיע לפנינו כמנהיג שלא הכול ידוע לו, שאינו הולך מסימן קריאה אחד למשנהו. בן־גוריון העז לשאול שאלות קשות, ולכן היה נכון לעצב את העתיד.

אנו זקוקים למנהיגות שואלת בימי שגרה וביתר שאת בימי מלחמה, כאשר ערפל כבד מכסה את ההווה ואת העתיד. ראוי שדווקא שאלות ולא סימני קריאה יעצבו את עתידנו.

איתן דוניץ הוא מנכ״ל המכון למורשת בן־גוריון. רמון זיו־אב הוא סמנכ"ל הפעילות במכון