היה זה בוקר חורפי ומושלג בהרי גוש עציון, אי־אז לפני כעשרים שנה. על הקו הייתה נציגה של ארגון עזר מציון, ששאלה אם אוכל להגיע עוד באותו בוקר לתרומת דם דחופה, עקב התאמה נדירה שנמצאה בין סוג הדם שלי ובין אדם שאמור לעבור ניתוח דחוף של השתלת מח עצם בבית החולים הדסה עין כרם. הסכמתי מיד. שרק ייפתחו הכבישים, הוספתי. כאשר הנציגה ראתה בפתח בית החולים את חזותי הדתית המובהקת, עלה ספק בליבה. רגע לאחר מכן הבנתי שהנתרם הוא ילד ערבי ממזרח ירושלים. היא העריכה שבשל זהותי הדתית אני עשוי להירתע מכך שהוא יהיה מושא המאמץ והתרומה שלי.
לספק הזה לא היה בסיס אמיתי, שהרי ההלכה פשוטה היא: "מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל". ובכל זאת הדבר עורר אותי למחשבה ולהרהור, ואפילו לשיחה קצרה עם אחד מרבותיי. בעקבותיהם אמרתי לה שאשמח לממש את תרומת הדם הנדירה, אך אני מבקש שיתאפשר לי להיפגש עם הילד נשוא התרומה.
נזכרתי בסיפור האישי הזה כאשר קראתי לאחרונה את הספר החדש "וחי עמך: מיעוטים במדינה יהודית – אתיקה של אחריות ושותפות". זהו למעשה קובץ מאמרים של ארבעה מחברים: הרב ד"ר יעקב נגן, הרב שראל רוזנבלט, הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי וד"ר אסף מלאך.
הכי מעניין
הספר יצא לאור בעיצומה של תקופה יוצאת דופן בנוגע ליחסים בין יהודים לערבים בארץ הזו. עצם העיסוק בנושא כזה בתקופה זו דורש אומץ ונכונות ללכת נגד הזרם. כך בחברה הישראלית כולה, ובמשנה תוקף במרחב של הציונות הדתית, שאיבדה רבים מבניה, ורבים אחרים חזרו משדה הקרב כאשר הם פצועים בגופם או בנפשם. המחברים אינם מסתפקים בעצם העלאת הנושא הרגיש, אלא מבקשים לבסס ולפתח נתיבים במסורת ההלכה היהודית ובמורשת ישראל, המובילים ליחס חיובי ומאיר פנים כלפי המיעוט הערבי במדינת ישראל בפרט, וכלפי כל מי שמצוי מחוץ למעגל הזהותי של קבוצת הרוב היהודית בכלל.
לעצם המאמץ בכיוון הזה יש חשיבות וערך, ויש בו כדי לרענן את השיח המחנאי הרגיל והשכיח במחוזותינו. התרגלנו לשיח שבו ברור כי ככל שמקורות היניקה הרעיוניים שלך הם אוניברסליים ומערביים, כך אתה אמור לאמץ עמדה מתונה ומפויסת יותר כלפי הערבים, ואילו ככל שמקורות היניקה מגיעים מהמסורת היהודית ומתוך עומקיו של בית המדרש, היחס הערכי והקיומי שלך יהיה תקיף ומנוכר יותר כלפי כל מי שאיננו יהודי.
הדת כגורם מגשר
הספר הזה מצליח לפרק היטב לפחות את ההבניה הזו: המחברים והמחברת שלו הם יהודים למדנים ותלמידי חכמים, המושרשים לעומק בעולמה של תורה ובעולמו של בית המדרש, מבחינה אינטלקטואלית וקיומית. דווקא מתוך המושרשות הזו הם מבקשים להציע תפיסת עולם פתוחה ומאירת פנים בסוגיות הקשורות ליחסי ישראל והעמים. תפיסת עולם דתית ואנושית שבעבורה יחס ראוי ומכבד לאחר שאיננו יהודי הוא בראש ובראשונה מבחן דתי ויהודי ולא רק דרישה הומניסטית, חילונית ומערבית.
לא מדובר כאן רק בפולקלור של דו־קיום, אלא בניסיון רציני לנבור במקורות היהדות, ההלכתיים והמחשבתיים, ולמצוא בהם עוגנים ליחס מכבד כלפי המיעוט הערבי והמוסלמי בישראל. הכותבים, המגיעים כאמור משדרת ההנהגה הרבנית והאקדמית של הציונות הדתית המרכזית, מבקשים לשרטט יהדות שאינה חוששת מהאחר אלא רואה בריבונות היהודית דווקא הזדמנות לממש ערכים מוסריים אוניברסליים.
הספר בנוי משלושה נדבכים עיקריים. האחד הוא הצבת תשתית הלכתית ותיאולוגית ליחס יהודי חיובי כלפי דתות אחרות. המאמרים בחלק זה מתכתבים עם מסורות של רבנים כמו הרב סולובייצ'יק והרב זקס, ומנסים להראות שהיהדות מכילה בתוכה באופן אינהרנטי את ההכרה בערך האדם באשר הוא. זהו החלק החזק והמרשים של הספר, המציג למדנות קלאסית בשירות מטרות עכשוויות. הכותבים מצליחים להראות כיצד המושג "קידוש השם" במסורת היהודית מחייב התנהגות מוסרית כלפי נוכרים.
נדבך נוסף של הספר הוא התייחסות לאמנות בינלאומיות ולחוקי יסוד, מתוך ניסיון להראות שההלכה יכולה לחיות בשלום עם סטנדרטים דמוקרטיים מערביים. הכותבים עוסקים במתח שבין היותה של ישראל מדינה "יהודית" ובין היותה "דמוקרטית" המחויבת לשוויון.
נדבך שלישי הוא התפיסה של "דיפלומטיה בין־דתית". מוצג כאן מודל שבו מנהיגים דתיים משמשים כשגרירים של רצון טוב. גישה זו, שפותחה במכון "בליקלה" מבית "אור תורה סטון", היא אופטימית ומרעננת. היא מציעה שהפתרון לא יבוא מפוליטיקאים ציניים אלא מאנשי אמונה. אכן, מבקרים מימין יטענו שזו נאיביות מסוכנת במזרח התיכון, שבו אנשי הדת בצד המוסלמי הם לעיתים קרובות המסיתים הראשיים לאלימות, ולא יוני שלום.
בין דפי הספר ניתן למצוא עיסוק מעמיק ביסודות של דתות אחרות וביחס אליהן, מתוך אמונה כי ליהדות יש תפקיד חיוני בסיפור האנושי הכולל. המאמרים מגוונים, החל בניתוח הלכתי של מעמד "גר תושב" בימינו, דרך סקירות היסטוריות והשוואות למשפט הבינלאומי (כגון אמנות האו"ם למניעת אפליה), ועד ניסיונות נועזים למצוא נקודות השקה תיאולוגיות בין היהדות לאסלאם. בולטת במיוחד שאיבת השראה ממסמכים היסטוריים כמו "נוסטרה אטאטה" הקתולי, תוך שאיפה לייצר מקבילה יהודית שתאפשר פיוס דתי עם האסלאם. זוהי גישה המבקשת לנטרל את המוקש הדתי שבסכסוך, ולהפוך את הדת מגורם מסכסך לגורם מגשר.
בעל הבית המקורי
לצד הערכים התרבותיים והחברתיים שהספר מנכיח, יש לבחון גם את מידת התאמתו למציאות הממשית שאנו מתמודדים איתה ביחסים שבין מדינת ישראל ובין העולם הערבי והמוסלמי שחי סביבנו ובקרבנו. הספר אכן חשוב, אמיץ ולעיתים אף מעורר השתאות, אך לעיתים הוא מותיר את הקורא הלאומי־ריאליסטי עם תחושת החמצה מסוימת: בעוד שהראש נמצא בשמי ההלכה והמוסר, הרגליים אינן נטועות מספיק עמוק בבוץ המאבק הלאומי על הארץ.
כך למשל, באחד המאמרים מובאים דבריו של הראי"ה קוק, הקובע כי התורה מכירה בכך שהגר החי בקרבנו יכול להחזיק גם בהשתייכות לאומית אחרת, והדבר איננו גורע מהזכויות שעלינו להעניק לו, ולכן הוא נקרא על ידי התורה "גר" ולא רק "תושב". על בסיס דברים אלו מבקשים המחברים לפתוח פתח להכרה בזכויות אזרחיות מלאות של המיעוט הערבי המחזיק בזהות לאומית השונה מזהותה הלאומית של מדינת ישראל. ואולם חסרה כאן הבחנה יסודית וקריטית בין אדם שזהותו הלאומית ממוקדת בטריטוריה חיצונית אחרת, ובין מיעוט שזהותו הלאומית אמורה להתממש על פי תפיסתו באותה טריטוריה עצמה שבה מתקיימת מדינת ישראל.
דווקא מתוך הערכה לעומק ההלכתי ולכוונות הטובות, אי אפשר שלא להבחין בנקודה ארכימדית חסרה, הזועקת לשמיים מתוך השתיקה היחסית של הספר לגביה: ההקשר של המאבק הלאומי על הארץ הזו. הספר נקרא "וחי עמך", והוא עוסק במיעוטים במדינה יהודית. אך המיעוט העיקרי שבו עוסק הספר – המיעוט הערבי־מוסלמי – אינו סתם "מיעוט דתי" או קבוצת יחידים המצפים לשוויון זכויות אזרחי. מדובר במיעוט שהוא חלק מקולקטיב לאומי הנמצא במאבק אקטיבי, ולעיתים אלים, נגד עצם קיומה של המדינה היהודית.
המאמרים נוטים להתייחס לערבי כאל "האחר" התיאולוגי או האזרחי, דמות שניתן להכיל אותה באמצעות קטגוריות הלכתיות כמו "גר תושב" או באמצעות עקרונות הומניסטיים של כבוד האדם. אך האם הכלים הללו רלוונטיים כאשר הצד השני, במקרים רבים, אינו רואה את עצמו כ"גר" המקבל את הריבונות היהודית, אלא כבעל הבית המקורי הנלחם ב"פלישה הציונית"? האם ניתן להחיל "אתיקה של שותפות" באופן חד־צדדי?
הספר מציע שפע של חובות המוטלות על הרוב היהודי: לנהוג בהוגנות, למנוע אפליה, לכבד מבחינה דתית. אך הוא ממעט לעסוק בחובותיו של המיעוט בהקשר של המאבק הלאומי. התחושה העולה מקריאת חלק מהמאמרים היא שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא אי־הבנה דתית שניתן לפתור באמצעות לימוד משותף בבית מדרש, תוך התעלמות מהשאיפות הטריטוריאליות והלאומיות של הצד השני.
חצי מהתמונה
ד"ר אסף מלאך, אחד ממחברי הספר, הוא חוקר לאומיות מוערך. דווקא בשל כך, הציפייה הייתה לראות בספר חידוד ברור יותר של ההבחנה בין זכויות פרט (שבהן הספר מטפל היטב) ןבין זכויות לאום (שביחס אליהן הספר שומר על עמימות על גבול ההתעלמות). הגישה המשתקפת בספר נוטה לאמץ את הנרטיב המערבי, הרואה במיעוטים קבוצות מוחלשות שיש להגן עליהן מפני הרוב, ושוכחת שבמקרה הישראלי, המיעוט המקומי הוא חלק מרוב אזורי (העולם הערבי והמוסלמי) המאיים על מדינתו הקטנה והיחידה של העם היהודי.
הקורא הימני או הלאומי ימצא בספר הרבה על מה להסכים ברמה המוסרית־עקרונית, אך הוא עשוי גם לחוש שהכותבים חיים בבועה סטרילית מעט. האחריות כלפי המיעוט, שהספר עוסק בה בהרחבה, חייבת להיות מותנית בהכרה של אותו מיעוט בזכותו של הרוב לריבונות לאומית. ללא התניה זו, ה"שותפות" נותרת חד־צדדית, והחזון ההלכתי והרעיוני המושך עלול להפוך למתכון לחולשה לאומית.
"וחי עמך" הוא ספר מומלץ לכל מי שהזהות היהודית של מדינת ישראל יקרה לו. הוא מציג אלטרנטיבה דתית מכובדת, מעמיקה ורצינית לגזענות ולבדלנות. הוא מוכיח שהתורה אינה חייבת להיות ספר הדרכה לשנאת זרים, אלא יכולה להיות מקור השראה לחיים משותפים. ואולם הספר הזה הוא רק חצי מהתמונה. הוא מספק את ה"עשה טוב", אך חסר בו ה"סור מרע" שקשור בפיכחון אסטרטגי, מדיני ולאומי. חסרה בו ההכרה בכך שאנו חיים במרחב שבו המאבק אינו רק על טקסטים דתיים, אלא על טריטוריה וריבונות.
ארבעת המחברים הוסיפו נדבך חשוב בארון הספרים היהודי־ישראלי המתחדש. כעת נותר להמתין לכרך נוסף שיעסוק בשאלה כיצד מיישמים את הערכים הללו בתוך מציאות של מאבק לאומי מתמשך, וכיצד שומרים על "וחי עמך" מבלי להתעלם מן הציווי כיצד לנהוג כנגד "הבא להורגך".
וחי עמך | צילום: ללא