משמעות לעצמאות

כאדם חילוני, אני שואל את עצמי איך אין כמעט הבדל בין יום העצמאות הישראלי של מדינת היהודים ובין יום העצמאות של כל מדינה אחרת. הרי דווקא בהשוואה בין "התקווה" להמנונים אחרים, הישראלי זועק בעוצמה: "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים" - זעקה המבטאת כיסופים לשיבה הביתה והתגשמות חזון הנביאים בתנ"ך לאחר אלפיים שנות גלות. מנגד, ההמנון האמריקני מתמקד במסרי גאווה לאומית, וההמנון האנגלי מתמקד בכלל בבקשה לשימור שושלת המלוכה.

אבל אם יצא לכם להשתתף בימי העצמאות של ארה"ב, צרפת או ספרד, ונהניתם מהזיקוקים, ההופעות והנאומים הממלכתיים, התקשיתם בוודאי למצוא הבדלים מהותיים מהאופן שבו אנו חוגגים את יום העצמאות הישראלי. כאן טמון שורש הבעיה: במקום שיום העצמאות יהיה יום של הודאה על גאולת העם היחידי בהיסטוריה ששב לאדמתו המובטחת לאחר 2,000 שנות גלות, והדגשת החיבור לארץ ושרשרת הדורות - בדומה לדרך שבה צוין בשנים הראשונות של המדינה - הוא הפך במרוצת השנים לעוד "חג לאומי", כמו בכל מדינה. הוא נטול משמעות ערכית ולאומית מיוחדת לעם ישראל, ומסתכם בזיקוקים, "על האש", דגלונים וטקסים ממלכתיים. אם יהודי היה חוזר מהעבר ורואה את החג היום, יכול להיות שלא היה מבין בכלל שזהו חג יהודי.

ישראלים רבים מודעים לריק הערכי שטמון בחגיגות העצמאות, אבל חלקם מתקשים לציין מה הפך את יום העצמאות לעוד יום של חגיגות אזרחיות נטולות תוכן. לאחרים זה פשוט נראה טבעי כי כך הם גדלו, ויש מי שרוצים שנפסיק להיות כל כך שונים מהעמים האחרים, ולכן שמחים להשאיר את המצב כפי שהוא.

הבעיה הראשונה היא ההחלטה לציין את היום במנותק מהמקורות השורשיים של עם ישראל, שעצמאות העם צוינה לפיהם לאורך הדורות כבר בראשית חודש ניסן, עם יציאת מצרים, יום העצמאות המקורי של עם ישראל. לאורך הדורות אכן קמו בארץ ישראל מסגרות מדיניות יהודיות שונות, אך הן תמיד ראו בעצמן חוליה בשרשרת הדורות שקשורה לברית בין עם ישראל לארצו. חיבור של יום העצמאות של מדינת ישראל להקשר ההיסטורי הרחב, ולא רק להיסטוריה של המאה ה־20, היה מעניק לו עומק אחר לגמרי.

הבעיה השנייה נובעת מכך שיום העצמאות אומנם חוגג את רגע ההקמה ההיסטורי של המדינה - ללא ספק רגע היסטורי, שנראה דמיוני לאורך דורות של גלות - אך הקמת המדינה לבדה אינה התכלית, והיא רק נדבך נוסף ברצף היסטורי שמשתרע על פני אלפי שנות קיום לאומי. מצב זה מחייב אותנו לפעול להעצמתו ולהמשך סיפורו של העם היהודי, מתוך אחריות היסטורית לעבר וייעוד ברור לעתיד.

כאשר החג מתמקד בהקמת המדינה כיעד שכבר הושג, מתעוררת השאלה הבלתי נמנעת: לשם מה הוקמה המדינה? אם המדינה היא המטרה, הרי שהיא מצטמצמת לכדי "מקלט מדיני" בלבד, פתרון טכני למצוקת הגלות. אם כך, מדוע לא יימצא מקלט כזה במקום אחר בעולם?

אך האמת היא שהמדינה אינה מקלט, אלא כלי להגשמת ייעוד. חג שאינו מציב את היעד הזה מול עינינו עלול להתרוקן ממשמעותו, ולהותיר אותנו חוגגים את העבר בלי לדעת לאן אנו צועדים.

בממד האישי, כמשפחה חילונית שמחוברת להיסטוריה שלנו ולזהות היהודית, אנו בוחרים מדי עצמאות במפעל ציוני אחר בתחומי התעשייה, החינוך, החברה, ההתיישבות ועוד, כשכל אחד מהילדים תורם ממעט כספו, ואנו מגיעים למקומות אלה כדי לחזק את האנשים באותו המפעל. זו דרכנו הצנועה להביט ביום הזה לעתיד, ולא רק לעבר.

אולי המבט שמתחיל לפני אלפי שנים ונמשך עד לימינו, אל הייעוד של המקום שאנחנו חיים בו, הוא חלק מהתרופה לריקנות שרבים מרגישים באופן שבו נחגג יום העצמאות.