הימים הלאומיים מזמינים אותנו לעצור ולבחון שאלות של זהות ושייכות קולקטיבית — אך עבור קהילת יוצאי אתיופיה אין מדובר בהתבוננות רגעית. זו מציאות מתמשכת, חיה ונושמת, שמעצבת את חיי היום־יום מאז העלייה ארצה.
קהילת יוצאי אתיופיה בישראל מתמודדת מאז עלייתה עם שאלות עמוקות של זהות, שייכות וגזענות. אלו אינן שאלות תיאורטיות בלבד, אלא מציאות יומיומית שמלווה דורות – מהמסע הקשה מאתיופיה, דרך הקליטה בארץ, ועד להשתלבות בחברה הישראלית.
עוד כתבות בנושא
כבר במעמד העלייה נוצר נרטיב כפול – בתוך הקהילה ומחוצה לה – נרטיב של "מחיר העלייה". כ-4,000 מבני הקהילה נספו בדרכם מאתיופיה לסודן ובמהלך השהות שם. זהו אובדן כבד מנשוא, טראומה קולקטיבית שמוטבעת בזיכרון הקהילתי. אך לצד הזיכרון והכאב, נבנה גם מסר סמוי ולעיתים גלוי:
הכי מעניין
ההקרבה הזו היא כרטיס הכניסה של הקהילה לחברה הישראלית.
זהו רעיון מטריד. הוא מציב את השייכות כתוצאה של הקרבה, כאילו עצם הזכות להיות חלק מהחברה אינה מובנת מאליה, אלא נרכשת במחיר דמים.
מאז אירועי ה־7 באוקטובר, נדמה כי שיח זה חוזר ומתחזק. שוב אנו עדים להתייחסויות לשיעורי הגיוס הגבוהים של בני הקהילה לצה"ל וליחידות הקרביות, ושוב מודגש "מחיר הקורבנות" שהקהילה משלמת. בכל פעם שחייל בן הקהילה נופל, נשמעים קולות שמדגישים את תרומתה יוצאת הדופן – אך לעיתים, מבלי משים, גם משמרים את אותו נרטיב בעייתי: ההשתייכות עוברת דרך ההקרבה.
אך מה המשמעות של שיח כזה? האם חברה בריאה יכולה להצדיק שייכות באמצעות קורבן? האם זכויות אזרח צריכות להישען על נכונות להקריב חיים?
קהילת יוצאי אתיופיה חווה, מדי כמה שנים, התפרצויות של גזענות שמובילות למחאות. מחאות אלו אינן רק תגובה לאירוע נקודתי, אלא זעקה עמוקה על מקום, על שייכות, על הזכות להיות "בעלת הבית" כמו כל אזרח אחר. הן מבקשות להזכיר כי שוויון אינו אמור להיות מותנה – לא בהקרבה, לא בהצטיינות, ולא בהוכחת נאמנות יתר.
השיח שמעלה על נס את הקורבנות הוא שיח מסוכן. הוא עלול ליצור מציאות שבה קהילה נמדדת לפי המחיר שהיא משלמת, ולא לפי זכויותיה הבסיסיות. הוא עלול לשאול, גם אם לא במפורש: אם לא תקריב – האם אתה ראוי? אם לא תשלם – האם אתה שייך?
זו שאלה שחברה מוסרית אינה יכולה להרשות לעצמה לשאול.
עוד כתבות בנושא
ייתכן שהגיעה העת לבגרות חברתית עמוקה יותר — בגרות שמסרבת למדוד שייכות בדם, ובוחרת בחיים: בשוויון, בהזדמנות ובכבוד כיסודות שאינם מותנים. הימים הלאומיים שלפנינו מחדדים את הבחירה הזו. הם מציבים בפני החברה הישראלית כולה מבחן ברור: האם נמשיך לקשור בין שייכות להקרבה, או שנבסס אותה על אמת פשוטה ויסודית — שכל אזרח שייך באופן מלא ושווה, בזכות ולא במחיר.