ב-11 במרץ 2022, תחילת המלחמה באוקראינה, נאלצתי להעביר את מרכז פעילותי למולדובה. לאחר שבמשך מספר שבועות סיקרתי את תחילת הפלישה הרוסית, עזבתי את קייב. לפני כן עבדתי בקייב כעיתונאי ישראלי ומדריך תיירים כמעט 30 שנה. הגעתי למולדובה בנסיעה ארוכה באוטובוס פליטים, והמשכתי לדווח מקישינב על הסיוע לפליטים ועל הסיטואציה בחזיתות אוקראינה. במהלך התקופה הזו פרסמתי עשרות כתבות ממולדובה בישראל על פעילות הומניטרית, על סיוע לפליטים ועל תפקידה החשוב של מולדובה בשעת חירום.

בשנת 2023, לצד הדיווחים ממלחמת אוקראינה, פרסמתי בישראל כתבות רבות על אתרי תיירות ומורשת יהודית במולדובה. נסעתי במולדובה לאורך ולרוחב, הכרתי את אנשיה וסיפוריה. בצפון התחברתי עם הברון הצועני ארתור צ׳רר, ובדרום באוטונומיה הגגאוזית עם צייר הסוסים הגאוני קונסטנטין קלש, בן למשפחת חסידי אומות העולם. לא דילגתי כמובן על חבל פרידנסטרוביה משם הכנתי סדרת כתבות וביניהן הסיפור על קבר הצדיק שבתאי על בית הכנסת העתיק בראשקוב וכמובן גם על יתר אתרי התיירות. 

ב-5 באוקטובר השקתי בקישינב ספר ברוסית על מיחאי וולונטיר - שחקן הפולחן של מולדובה שגילם את דמותו האגדית של בודולאי שהערצתי מילדותי. לאירוע הגיעו המון עיתונאים והייתה לו תהודה רבה.

אלא שכעבור כמה ימים היכה ה-7.10 כמו פצע כבד נוסף לליבי המדמם מהמלחמה באוקראינה. חזרתי לישראל ובאופן חד שיניתי את מוקד הדיווחים על זוועות קיבוצי העוטף ועל חיילי צה"ל בחזיתות עזה ולבנון. הרגשתי כי עלי להיות שם. פרסמתי הרבה כתבות מסמררות ובלעדיות. באותו החורף, באופן מקרי, איבדתי בישראל את רישיון הנהיגה שלי. אל הפרט הזה עוד נחזור בהמשך.

מכיוון שבישראל קשה להתפרנס כעיתונאי פרילנסר, וגם עקב נסיבות משפחתיות, חזרתי למולדובה באפריל 2024. קיבלתי אקרדיטציה עיתונאית לשנתיים במולדובה ממשרד החוץ שלהם, והמשכתי את עבודתי העיתונאית בצד הכנות ספר חדש. באותה תקופה פרסמתי כמה כתבות גם כאן ב"מקור ראשון", כולל כתבה מרתקת מאורגייב עם כותרת קולעת במיוחד "דיזנגופה פינת ליברמנה". 

כאשר החריף המשבר ביחס למעבר חסידי ברסלב לאומן דרך מולדובה, פרסמתי כתבה ביקורתית כלפי הרשויות במולדובה שדרשו ממדינת ישראל 200 אלף יורו עבור נחיתות טיסות צ'רטר בארצם. בעקבות אותה הכתבה קיבלתי טלפון עם נזיפה מפקיד מולדובי בכיר, וכעבור שבועות אחדים החלה הסאגה האישית שלי.

צריך לומר – אין לי דרך להוכיח כי יש קשר בין אותה כתבה ביקורתית לבין מה שעברתי מאז. אני אף מקווה כי מדובר בצירוף מקרים.

***

מזה כשנה וחצי מתנהל נגדי הליך משפטי על בסיס כתב אישום מעט מוזר. הכל החל כאשר חזרתי לאוקראינה בנובמבר 2024 דרך מעבר פלנקה בדרום מולדובה. איש שירות הגבולות שישב במקום סירב להכיר בתעודת העיתונאי שלי מטעם משרד החוץ של מולדובה. מדובר בתעודה רשמית המאפשרת שהייה ועבודה במדינה למשך שנתיים. את אותה תעודה הוא כינה "סתם חתיכת קרטון". כאשר הצגתי בפניו גם תעודת עיתונאי מטעם לשכת העיתונות הממשלתית של ישראל, הוא אפילו לא טרח להביט בה. בהמשך לכך הורה על חיפוש, שבמהלכו נמצא בארנקי רישיון נהיגה אוקראיני מחודש, שלטענתם היה מזויף. למרות שמעולם לא נהגתי במולדובה, הואשמתי בזיוף מסמכים במסגרת "פעילות מאורגנת". משם הדרך להגשת כתב אישום נגדי הייתה קצרה. במהלך עשרות שנות פעילות עיתונאית בשום מדינה לא נתקלתי ביחס כה מזלזל.

למרות שמשטרת אוקראינה פתחה בחקירה פלילית בנושא, למרות שהצגתי לבית המשפט במולדובה מסמכים רשמיים ממשטרת אוקראינה המעידים כי נפלתי קורבן לנוכלים, ולמרות שהצגתי את רישיון הנהיגה האמיתי שלי, בדיון שנערך לאחרונה בסוף חודש מארס דרש התובע לגזור עלי שלוש שנות מאסר וגירוש ממולדובה. כתב האישום ודרישת התובע כבר נשמעים אבסורדיים, אבל כך במקרה שלי פועלת המערכת שם.

הרשויות במולדובה יודעות היטב כי אני פועל בין שתי מדינות שמדממות, ישראל ואוקראינה. ובכל זאת, במקום הבנה אנושית מינימלית, בחרו להוסיף לי עוד רדיפה, עוד לחץ ואי צדק. לפני יותר משנה פניתי במכתב רשמי לראש ממשלת מולדובה, דורין רצ’אן, בבקשה את התערבותו. המכתב נותר ללא מענה עד היום. גם המכתב שלי לתביעה הכללית של מולדובה לא עזר. לפני חודשים אחדים הסיפור הזה פורסם בשני כלי תקשורת מרכזיים במולדובה, ובכל זאת דבר לא השתנה. למרות הערות משרד החוץ, מר מורזקה חזר ואמר גם לעיתון כי התעודה שלי הייתה "סתם חתיכת קרטון". יצוין לשבח אומץ לבם של עיתונאים אלה מכיוון שרוב העיתונאים במולדובה, בהם חברים שלי שכתבו על הספרים שלי, מפחדים לפתוח את הפה בכל נושא נגד הממסד.

***

חשוב לי לומר שבמהלך השנים פעלתי רבות כדי להפוך את מולדובה לפנינה תיירותית. בעקבות כתבות תיירות שלי שפורסמו בישראל הגיעו למולדובה לא מעט מטיילים ישראלים. רבים מהם הודו לי על ההמלצות והטיפים היכן לבקר, מה לאכול ומה לקנות למזכרת. בנוסף לכך, זכיתי בפרס על הרפורטאז’ הטוב ביותר על בירת האוטונומיה הגאגאוזית אותה העניק לי ראש העיר קומרט סרגיי אנסטסוב.

בעולם התיירות אומרים שמולדובה היא מדינה הכי פחות מתויירת באירופה. הצבתי לעצמי אתגר לשנות את המצב הזה לטובת מולדובה, ודי הצלחתי. כמות התיירים שהגיעה הלכה וגדלה משנה לשנה. הספרים שלי על בודולאי מופצים כיום ביותר 7 מדינות העולם בזכות התרגום שיזמתי. במדינות אחרות פעילות כזו הייתה זוכה להוקרה וגם בסיוע. אבל במולדובה הפכו אותי לנאשם. אני מקווה שבעקבות חשיפת הסיפור בתקשורת, בית המשפט יזכה אותי. זו אינה רק הבעיה שלי. זו שאלה של יחס הוגן לעיתונות.