זוכרים שסיפרתי לכם על ארז מלוס־אנג'לס, שהציק לי בהודעות עד שהסכמתי לפגוש אותו ואז הפך בן רגע ובירה לחבר טוב? זוכרים שסיפרתי לכם שאנחנו נוהגים לכבד כל חייל שעובר בשולחן שלנו בשוק הכרמל בצ'ייסר ונותנים לו שתי דקות של כבוד כדי שירגיש שיש אנשים שמעריכים את זה במדינה שלנו? זוכרים שסיפרתי לכם שגילינו שרבים מהחיילים שעוצרים אצלנו בשולחן חמושים גם בנשק וגם במבטא זר מארה"ב, מצרפת או מאוסטרליה, ועשו דרך ארוכה כדי להוכיח שעם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה?

אז בגלל שארז חזר לארצות הברית, סוג של אימצתי את הבן שלו, דניאל המכונה דוני, שמשרת ביחידה מובחרת ובין לבין מגיע לשוק הכרמל או לעשות איתנו חג כשהוא בחופש. והשבוע קיבלתי פתאום הודעה מארז ש"דוני נפצע בלבנון, מוגדר קל, אנחנו בדרך לארץ".

ברגע הראשון ירד לי הלב לתחתונים. אין לי ילד בצבא, אבל לארז יש ואני אוהב מאוד את הילד הזה. אני לא משווה ביני ובין הורים שלא ישנים כבר שלוש שנים כי הילד שלהם חורך את עזה, סוריה, איראן או לבנון, אבל חוויתי במשהו את הרגע שבו אתה מבין שקרה משהו למישהו שאתה אוהב. אחר כך הגיעו תמונות: הראשונה של דוני בבוקר שלפני הפציעה, השנייה של האחרי. דוני בבית החולים רמב"ם עם פצעים לא פשוטים בחלק השמאלי של הגוף. כמעט נפל לי הטלפון מהיד: זאת עוד מוגדרת פציעה קלה. לאחר מכן היא שודרגה לפציעה בינונית בגלל מיקומם של רסיסים מסוימים.

התקשרתי לדוני וברגע שהוא ענה צעקתי עליו כמו אמא פולנייה: "למה אתה עושה בעיות?"

הוא ענה לי במבטא אמריקני לא כבד: "זה לא אני, התפוצץ עלי רחפן, זה הוא עשה בעיות". שאלתי אותו אם לפחות גם הרחפן חטף, והוא ענה שכן. האמנתי לו, הוא כזה ז'לוב שאין לשום רחפן צ'אנס לצאת מפגיעה בו בלי נזק.

נס אמריקני

האמת היא שקרה לו נס. הוא היה יכול להיות בקלות ב"הותר לפרסום", יחד עם לא מעט חברים, ואז אני לא בטוח שהטור הזה היה נכתב בהומור ובתקווה כי "איזה עם יש לנו, שמגיע ממרחק אלפי קילומטרים כדי להילחם בשביל אנשים שהם לא מכירים במדינה שהם היו בה אולי פעמיים".

עם כל הפטריוטיות והאמונה במקום זכור האל הזה שנקרא ישראל, אף פעם לא הבנתי באמת את דוני. המוזיקה האהובה עליו היא קאנטרי, והספורט האהוב עליו הוא כדורגל שמשחקים ביד עם כדור אליפטי. אבל הוא דחה את הלימודים בקולג' כדי להגיע לבסיס טירונים בדרום ולקרוע את עצמו עם כל מיני אנשים שגדלו בראשון, בטבריה ובחברון. הילד גר בבירת הקולנוע העולמית ובמקום זה יצא להגן על עם שחי בסרט. בכל פעם שניסיתי להבין הוא הסביר לי בפשטות שזה מה שהוא הרגיש שהוא צריך לעשות ושאין לו באמת אפשרות אחרת. למרות שיש לו.

אולי החיידק הזה הגיע מאבא שלו ארז, שהיה לוחם לפני שמצא עצמו בניכר. אולי מאמא שלו איה, שהציונות מטפטפת לה מהאוזניים. אולי מאחותו הגדולה מאי ששירתה ביחידה מובחרת ועשתה שירות משמעותי לאללה. אבל יש רגעים שבהם אתה מבין שזה חיידק מסוכן, שמסוגל לרסק עליך רחפן של נאצים שכל מה שהם עושים בחייהם הבזויים זה להרוג יהודים, ולא משנה אם הם נולדו פה או הגיעו מרחוק.

הישראליות לא באה לו בקלות. אני זוכר את הפגישות הראשונות איתו ועם אחותו מאי: מיד קלטתי שהיא מתנהגת כאילו היא נולדה פה והוא מתנהג כאילו הוא אומר תודה לאל שהוא לא נולד פה. היה לו קשה. פעם הוא פתח דלת לאישה מבוגרת בבית קפה, ובזמן שהוא מחזיק את הדלת בשבילה נכנסו עוד עשרים אנשים ותפסו את מקומו בתור. פעם הוא ניסה לחצות כביש במדים ושום נהג לא עצר.

ניסיתי להסביר לו שלא כולם ככה והוא עוד יגלה כמה כיף פה כשמתרגלים לנודניקים בבתי קפה. שנה אחר כך גיליתי שהוא כבר לא צריך אותי. הוא התחיל להבין שגם אם יש פה אנשים שהשתיקה יפה להם, הוא הכיר בשירות חברים שלעולם לא יפסיק לדבר עליהם.

לפני כמה שבועות דוני סיפר שהוא שוקל לחתום קבע ולצאת לקצונה. אמרתי לו שאני אוהב אותו ומעריך אותו אבל הוא תרם מספיק, ושלוש שנים של ילד מלוס־אנג'לס הן בערך 21 שנה, אז לדעתי הוא צריך לוותר. הוא חייך אליי והנהן אבל היה ברור שהוא לא מקשיב לי ויעשה מה שהוא מרגיש שטוב לו ולמדינה הזאת.

אחרי כמה ימים לא פשוטים בבית החולים דוני ממשיך את השיקום במרכז. התקשרתי אליו כדי להבין מה צפוי עכשיו, והוא אמר לי שהוא בדיוק פגש את החבר'ה מהפלוגה שלו ושזה עשה לו ממש טוב לפגוש אותם. מבחינתו השיקום מתחיל בשוק הכרמל בשישי, ואחר כך יש לו עוד איזה חודש־חודשיים, ואז - אם הכול יעבור כמו שצריך - הוא יוכל סוף־סוף לשוב לחברים שלו. "לחזור להילחם?", שאלתי. "ברור", הוא ענה. איזה ילד. תודה דוני.

שופטים וצעקות

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה האזנתי לתוכנית ברשת ב' שסופר בה סיפורו של ניצול השואה אהרן ברק. דקה בערך לאחר תחילת התוכנית, רגע אחרי קולו של אהרן ברק המספר איך נחלץ בנס ממלתעותיו של קצין נאצי, שולבו ברקע צעקותיו של מרדכי דוד במהלך הפגנה נגדו. מלבד השילוב הבזוי והתחושה שהחלק הקשה בחייו של ברק היה המפגש עם מרדכי דוד ורק אחר כך השואה, נדמה לי שלא היו מזיקים כמה מרדכי דוד שיפגינו מול השופטים שזרמו עם הנאצים בגרמניה של אז.

לצערי חלק מהשופטים אצלנו זורמים עם הנאצים שמבקשים לחסל את העם היהודי גם היום.