אחת האמירות שבלטו במערכת הבחירות של 2006, הייתה הבטחת הבחירות של מפלגת העבודה, אז בראשות עמיר פרץ: שכר מינימום של אלף דולר. שכר המינימום היה אז כ־3,300 שקלים לחודש, שער הדולר עמד על כ־4.7 שקלים, וההצעה נראתה דמיונית. אבל להיסטוריה יש הומור משלה, ובתוך זמן לא רב עמיר פרץ כמעט עמד בהבטחתו. לא בזכות העלאה דרמטית של השכר, אלא בזכות תמורה דרמטית בשוק המט"ח. בתוך פחות משנתיים הדולר נשחק אל מתחת לארבעה שקלים, ושכר המינימום התקרב בשקט אל היעד הנכסף.

אילו היינו מקשיבים אז לעמיר פרץ ושכר המינימום היה מוצמד לדולר, הוא היה יורד השבוע לשפל שלא נראה כמותו כבר עשורים. רגע אחרי מלחמה השער היציג עמד סביב 3 שקלים, והדולר אף נסחר לרגעים סביב 2.99 שקלים. קצת קשה לתפוס את המציאות הזאת אחרי מלחמה יקרה, ארוכה ומורכבת, שמגיעה אחרי שרשרת של מלחמות, איום ישיר משלוש חזיתות כולל איראן, ירי טילים לכל רחבי הארץ וחוסר ודאות מדיני. בעבר מלחמות הביאו לירידה קלה אבל זמנית ומובנת בהשקעות ובמדדים והשפיעו על הבורסה, על שער השקל ועל פרמיית הסיכון של ישראל, אם כי אחריהן השוק חזר והתייצב. אבל במלחמה הזאת, כבר מראשיתה כל אלה שומרים על יציבותם ואף מתחזקים. הבורסה הישראלית שוברת שיא אחרי שיא, והשקל, כאמור, כבר שבר את המחסום הפסיכולוגי הגדול של שוק המט"ח והחליף לקידומת 2.

כל אלה משדרים אמון ביכולת של ישראל לא רק לשרוד את כל האתגרים הללו, אלא גם לצמוח מתוכם. "בקרב המשקיעים יש אפקט FOMO (פחד מהחמצה), כולל המשקיעים הזרים", מתרשם ויקטור בהר, הכלכלן הראשי של בנק הפועלים. "הם חוששים להפסיד הזדמנות גדולה באזור. יש תחושה שהולכים לכיוונים חיוביים אם לא יהיה על ישראל איום מאיראן, ושיכולות להיווצר הזדמנויות בתחומים כמו אנרגיה – אם הסעודים יעבירו פה צינור נפט לכיוון הים התיכון – תיירות ותחבורה. המשקיעים הזרים פספסו את הבום הגדול שהיה פה ביציאה מהמלחמה הקודמת מול איראן, וכעת הם מזהים פוטנציאל גדול שיכול להתפרץ ולא רוצים להחמיץ אותו". אפשר לראות את זה, מוסיף בהר, אפילו במספר האנליסטים שמסקרים את ישראל בחו"ל. יש בתי השקעות שלא סיקרו את ישראל תקופה מסוימת, ועכשיו חוזרים לסקר אותה.

בשווקים, כך נראה, שוררת אופטימיות לגבי עתידה של מדינת ישראל, גם אם כאן, ערב יום העצמאות ה־78, מורגשת אמביוולנטיות כלפי תוצאות המלחמה. גם בתוך ענן הקרב, אפשר לזהות כאן סיפור של עליית ערך ופוטנציאל גדול.

ניסיון העבר מלמד שישראל אכן מצוידת בחוסן כלכלי מרשים. ישראל כבר הוכיחה שהיא יודעת לנהל משק בזמן מלחמה, לספוג זעזועים ולחזור במהירות למסלול. אבל גם פוטנציאל צריך לממש, ועם כל מלחמה מגיע חשבון ארוך, ובשנים האחרונות היו לא מעט כאלה. הגירעון התופח, עלויות הלחימה עצמה, הוצאות הביטחון שנשארות גבוהות, וההוצאות האזרחיות שמתלוות לכל מלחמה כזאת, כולל פיצוי על נזקים ופיצויים לעסקים – לא ייעלמו לשום מקום. המשמעות היא ריבית גבוהה יותר לאורך זמן, מיסים עתידיים שיכבידו על משקי הבית, ולחץ גובר על תקציבי חינוך, רווחה ותשתיות.

גם פוטנציאל אדיר צריך לדעת לממש, וגם חוסן כלכלי צריך לשמר. אם רוצים להקטין את ההשפעה השלילית של הוצאות הביטחון, בשנים הקרובות צריך להתרכז ברפורמות שיגדילו את הצמיחה, ובזה לצערנו הממשלה עוסקת הרבה פחות. לא מספיק חוסן, צריך גם חזון.

כשהתותחים רועמים

המחאה החברתית של 2011 פרצה, כזכור, על רקע מחירי הדיור המאמירים, ובהמשך היא התרחבה במהירות לשאלות של יוקר המחיה וסדרי עדיפויות לאומיים. זה היה רגע נדיר בציבוריות הישראלית, שבו שאלות הביטחון נדחקו הצידה והישראלים הסתכלו פנימה, אל איכות החיים ולא רק על החיים עצמם. הרגע הזה התאפשר גם בזכות נסיבות ייחודיות. האינתיפאדה השנייה כבר הייתה מאחורינו, מלחמת לבנון השנייה יצרה כמה שנות הרתעה, האיום האיראני נתפס עדיין כרחוק ומופשט, והמדינה נהנתה מתקופה שקטה יחסית. בתוך חלון הזמן הזה הרשה לעצמו הציבור הישראלי לעסוק בשאלה הפשוטה: איך ייתכן שגם מי שעובד, משרת ומשלם מיסים, מתקשה לקנות דירה או למלא עגלה בסופר?

חמש־עשרה שנים חלפו מאז. מחירי הדיור זינקו בעשרות אחוזים, יוקר המחיה החריף, והפתרונות אינם נראים באופק. כל ממשלות ישראל מאז עסקו בסוגיות הללו, אך בפועל, רבות מהבעיות רק העמיקו.

גם תקציב 2026 עבר בכנסת תחת עננה של מלחמה קיומית. כמו שלושת התקציבים שלפניו הוא נדרש להיות תקציב "רזה", והופשטו ממנו מרבית הרפורמות שהוא היה אמור לכלול. אחת מהן, רפורמת הדגל של שר האוצר סמוטריץ', נועדה לטפל ביוקר המחיה בתחומים בסיסיים כמו משק החלב. חלק מרכזי מסל הקניות שלנו, היקר בעשרות אחוזים מזה שבמדינות באירופה, נובע ממשטר מכסות ארכאי. מראש היה מדובר בחוק הסדרים דליל ברפורמות, אבל אז גם המעטות שהיו אמורות לעבור הופרדו ממנו. נשארנו שוב עם תקציב ביטחון אדיר, גם אם הכרחי, ועם הגירעון שנגזר ממנו, ובלי צעדים חיוביים במישורים אחרים.

כשהתותחים רועמים, העסקנים מנצחים. קל לדחות שוב את הבעיות המבניות של הכלכלה הישראלית אל העתיד. מערכת החינוך בינונית בשגרה וחסרת תפקוד בשעות חירום. משפחות רבות בישראל מוותרות על פירות וירקות לילדיהן כי המחיר גבוה מדי. לזוגות צעירים דירה הפכה לחלום רחוק. ובמקביל, המדינה ממשיכה להזרים כספים למערכות חינוך שאינן מקנות כישורי יסוד, ובכך משמרת עוני ותלות מדור לדור.

בחסות הצורך בהעברת תקציב מלחמה, הממשלה העבירה שוב תקציבים למגזר החרדי כדי שנציגיו יתמכו בתקציב. בהיעדר יכולת פוליטית וציבורית להעביר חוק גיוס שישמר את חברת הלומדים החרדית, נדרשו תקציבים כדי לשמן את הצירים ולקנות אצבעות במליאה. 800 מיליון שקלים נוספו ברגע האחרון לתקציבי מוסדות החינוך החרדיים, שאינם מלמדים לימודי יסוד, ובהגדרה מייצרים את הדורות הבאים שלא יוכלו לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם. וכל זה בלי לדבר על שאלת הגיוס לצה"ל, על הצורך בלוחמים נוספים ועל הנטל הגדל והולך על חיילי המילואים ומשפחותיהם.

לקחי 7 באוקטובר צריכים להיות רחבים ומקיפים יותר מהזירה הביטחונית. בבוקר אחד לפני שנתיים וחצי גילינו שמתחת למעטה של שקט יחסי צמחה בעזה מפלצת טרור אימתנית. בעיות שלא מטפלים בהן אינן נעלמות; הן הולכות וגדלות מתחת לפני השטח, עד לרגע שהן מתפוצצות. מי שלא טיפל בעזה כי באיראן התפתח איום גדול יותר, קיבל בסוף איום גם מעזה, גם מלבנון וגם מאיראן.

זה נכון גם לכלכלה. אי אפשר להמתין ליום שבו הארץ תשקוט ארבעים שנה כדי לטפל במחירי הדיור, ביוקר המזון, במערכות הרווחה ובמערכת החינוך. בישראל מערכות הביטחון תמיד יקבלו קדימות, וכנראה בצדק, אבל אם מדינת ישראל תמשיך להזניח סוגיות מבניות ובעיות כלכליות, הן עתידות להפוך למשבר לאומי.