"אַתְּ שארם א־שייח', חזרנו אלייך שנית", שר עם ישראל במוצאי מלחמת ששת הימים. מה הוא אמור לשיר עכשיו על בינת־ג'בייל? חזרנו אלייך שישית?

כך או אחרת צה"ל כבר כבש את העיירה השיעית הגדולה בדרום לבנון ב־1972, ב־1978, ב־1982, ב־2006 וב־2024. בת ההר הקטן, זה פירוש שמה בערבית, כינוי ענוג משהו לקן צרעות אנטישמי. מיטב בנינו מסרו את נפשם בקרבות עליה. האם ניאלץ לכבוש אותה פעם שביעית במלחמה הבאה?

לרוב המכריע של אזרחי ישראל יש תשובה ברורה לשאלה הזו, והיא שלילית. הוא בעד להישאר הפעם. נפשו נקעה מהתוקפנות הלבנונית הממארת, שהתחילה עוד הרבה שנים לפני שחיזבאללה השתלט על ביירות. לבנון מקיזה את דמנו ומציקה לנו מאז הכרזת עצמאותנו, למעט רגיעה מסוימת בשנות החמישים. מפעם לפעם פלשנו אליה, אחרי שהגיעו מים עד נפש, אך תמיד נמצאו פה פוליטיקאים, עיתונאים ושתדלני נסיגות אחרים שהטיפו לנטישה.

כשלבנון הציעה הפסקת אש הם קפצו על כך בשתי ידיים, גם כשלא היה סיכוי להפסקה ממושכת. כשלא הייתה הצעה כזו, הם הטיפו לנסיגה חד־צדדית, בטענה שנדע כבר מה לעשות אם האש תתחדש. כמעט אף פעם לא באמת ידענו, ובכל זאת עדיין נהוג פה לקשור בדיעבד כתרים למיזמי הנסיגות. אפילו השבוע, בעיצומה של הרעשה כבדה על יישובי הצפון, נוצלו חגיגות ה־90 של קול ישראל כדי להשתבח בפועלו ההיסטורי הכביר בשירות ארגון ארבע אימהות. לא להאמין.

האם צה"ל צריך להישאר לנצח בבינת־ג'בייל? זה דווקא רעיון לא רע. בקריית־שמונה, בשלומי וגם במנרה יאהבו אותו. ההיגיון שבהמשך השליטה הישראלית בדרום לבנון כמוהו כהיגיון של המשך האחיזה בשטח הצהוב ברצועת עזה, במזרח קונייטרה ובכתר החרמון. לאורך זמן אין תרופה טובה ממנו לסיכול מזימות האויב. בכל מקרה אסור לצה"ל לעזוב לפני שחיזבאללה מפורק סופית, וממשלת לבנון מכירה בישראל ומתחייבת לשלום חם איתה בנוסח השלום עם איחוד האמירויות, בלי הסתה ובלי מתן חסות לגורמים עוינים.

הלוחמים הגיבורים שהסתערו השבוע שוב על בינת־ג'בייל, כשרובנו המכריע שב לעיסוקיו האזרחיים עם שוך הקרבות באיראן, אינם בשר תותחים של ניסויים דיפלומטיים. הם חירפו את נפשם כדי שתושבי גבול הצפון לא יראו עוד לעולם מהחלון מחבלי חיזבאללה.