אני מרגיש שהמלחמה הזאת שונה מכל המלחמות שקדמו לה, במלחמות הקודמות היה משהו קונקרטי, ספציפי, בהיר, נלחמנו בעזה למען החטופים ולמען ביטחונם של תושבי העוטף, וגם בלבנון, המלחמה די ברורה, כך נדמה לי, היא אומנם נורא מדכאת, כי ביבי כבר הבטיח לנו שזהו, שכיסחנו אותם, הרגנו את נסראללה, פוצצנו להם ביפרים בכיס, אנחנו אלופים! הם מורתעים! אבל מתברר שגם הפעם ראש הממשלה שלנו מכר לנו לוקשים, חיזבאללה עדיין כאן, עם אלפי טילים ולוחמים, ולכן גם המלחמה הזו קונקרטית וברורה. אבל את המלחמה עם איראן, מלחמת העולם הזאת, שמתחוללת לנו מעל הראש, עם מטוסים ורקטות שעפות בשמיים, את המלחמה הזאת אני לא מבין. אני לא יודע אם אני רוצה להבין. זאת מלחמה גדולה כזאת. מפותלת ומבולגנת. אני לא מבין מה קורה בה, ואני לא מבין מה עמדתי לגביה, ובאופן כללי אני לא מבין שום דבר על החיים. כבר שש שנים אני לא מבין את החיים. זה התחיל בקורונה. זה התגבר בשבעה באוקטובר. ועכשיו, בתקופה האחרונה, בימים המבולבלים האלה, אני באמת מרגיש שאני לא מבין שום דבר על כלום, באופן קיצוני.

ואני מרגיש גם שהמלחמה הזאת מזיזה בי דברים פנימיים ועמוקים. עד עכשיו, במלחמות שעברנו עד כה, כל מה שרציתי היה לחזור לחיים הקטנים והטובים שלי. התנועה הייתה תנועה של געגוע. געגוע לשגרה פשוטה וצלולה ומבורכת. אבל עכשיו, בסיבוב הזה, אני כבר לא יודע למה אני מתגעגע. אני כבר לא יודע מה דעתי על החיים שלי. משהו בתוכי זז. משהו עמוק. זו תנועה טקטונית עדינה שקשה לי לתאר או להבין. אבל אני מרגיש אותה בכל הגוף. ואני אומר לכם, שהמלחמה הזאת שונה, זאת מלחמה אחרת, זאת מלחמה שתשנה אותנו באופן עמוק. וכשאני אומר אותנו אני מדבר בעיקר על עצמי. ואולי אני סתם מגזים.

לפני כמה שבועות צפיתי בסרט המושלם המדהים הנפלא "קרב רודף קרב". לא רק אני חושב שזה סרט נפלא. זה הסרט שזכה באוסקר! ממש לא מזמן. ורגע אחד שם נכנס לליבי. לאורך כל הסרט, לאונרדו דיקפריו החתיך מנסה להציל את הבת שלו. אבל לא ממש הולך לו. פעם, כשהיה צעיר, הוא היה מהפכן חרוץ ונמרץ. אבל היום, הוא סוג של לוזר סטלן. הוא ממש אנטי־גיבור. הוא נכשל בכל פעולה שלו. הוא מנסה לברוח מהמשטרה – והשוטרים תופסים אותו ברגע. כשיש לו הזדמנות לירות באיש הרע – הוא יורה ומפספס. לכל האירועים הוא מגיע מאוחר מדי. ומי שמציל אותו, פעם אחר פעם, הוא הסנסיי - מדריך הקראטה של הבת שלו – אדם רגוע וחכם שכל כולו עוצמה פנימית.

ויש רגע אחד בסרט, רגע מופלא ממש! שבו דיקפריו והסנסיי יושבים באיזה חדר. ודיקפריו אומר לסנסיי, "אני מצטער שסיבכתי אותך בכל הבלגן הזה". והסנסיי אומר לו "הכול טוב חביבי, לא עשית שום דבר רע", ואז הוא מוסיף פתאום "אל תהיה אנוכי". דונט בי סלפיש. אל תהיה מרוכז רק בעצמך. בסיפור הקטן שלך. יש סיפור גדול שקורה בעולם. אתה רק חלק קטן ממנו. וכשהוא אומר לו את זה, דיקפריו חושב רגע ואומר בעצב, "לייף מאן", החיים, אחי, ופתאום, הוא מביט לשמיים, בעיניים יוקדות, וצורח – "לייף!" החיים!"

אני לא רוצה לעשות ספוילרים, אבל זאת שאלה שהסרט שואל כל הזמן, בכל מיני דרכים. האם ניתן לחיות חיים לא אנוכיים. ודיקפריו אומר מילה אחת – פעמיים. הוא אומר את המילה "לייף". בפעם הראשונה הוא אומר אותה בעצב, מתוך תבוסה כזאת. ובפעם השנייה הוא אומר אותה בעוצמה, כמעט צבאית. "לייף!". זה רגע פשוט מדהים.

כי החיים הם מסע, בין ה"לייף" הראשון ל"לייף!" השני. החיים פועמים עלינו כל הזמן. הם מזמנים לנו אינספור רגעי מפתח, רגעים קיצוניים, איומים ונפלאים. נסו לחשוב רק על השבועות האחרונים. על החרדה והעייפות והכעס. על חג פסח האחרון, על המצות והמרורים. החיים גועשים לנו בתוך הלב. ולפעמים אנחנו נכנעים להם. לפעמים אנחנו נאנחים, ואומרים בכאב ובצער "לייף..." - אין מה לעשות, אלה החיים. ולעיתים נדירות, ה"לייף" העצוב, הופך ללייף שמח, של הבנה והשלמה, ואפילו שמחה, וגאווה ותקווה, "כן!", "לייף!" "אלה החיים!"

כשראיתי את הסצנה הזאת בפעם הראשונה נדהמתי מהשינוי שדיקפריו עובר בין ה"לייף" הראשון, ל"לייף" השני. אחר כך צפיתי בסרט שוב, רק כדי לראות את הרגע הזה. זה רגע כל כך יפה ומשונה ועצוב ומצחיק. ובהרבה מובנים הוא מיותר. הסצנה עובדת מצוין גם בלי החזרה הזו. אבל הזעקה שלו היא זעקה של בן אדם שמרגיש את החיים פתאום. הדמות שלו בסרט היא של אדם שוויתר על החיים. הוא מותש ועייף וחלש ומבולבל, מכור לאלכוהול ולוויד, מרוכז בעצמו, וכמעט פרש מהחיים. אבל יום אחד, הבת שלו נלקחת ממנו. ופתאום הוא מתעורר. הוא יוצא החוצה, לחפש אותה. יוצא מאזור הנוחות שלו. הוא מגלה בעצמו כוחות שאבדו לו מזמן. הוא בוחר מחדש בחיים.

וזה מה שאני מרגיש, במלחמה הזאת. זה מה שאני מרגיש בימים האחרונים. אני מרגיש שאלו ימים של שינוי עמוק. של איזו הבנה פנימית כפולה, עמומה וצורבת – כן, זה העולם, אלה החיים. קרב רודף קרב. מלחמה רודפת מלחמה. שנה רודפת שנה. והימים ימי תוהו. והאסימונים הולכים ומצטברים ונופלים. לייף. כן! לייף! אלה החיים.