"מאתיים רבנים נשבעו בדפוס... שאין היהודים שותים דם תינוקות, ואיש לא שם לב... כל דברי ההגנה הם לבטלה. ואולי יש בהם גם משום נזק. זה שנים אחדות יושבים היהודים על ספסל הנאשמים. לא הם חייבים בדבר. אשמים הם רק באחת: הם מתנהגים כאשמים. כל הימים אנו 'קוראים בגרון' ומצטדקים... עד מתי?... האם לא הגיעה השעה שעל כל ההאשמות הללו ועל אלו שעתידות להישמע... לקרוא בקול רם וצלול, במנוחה ובקרירות: לכו כולכם לעזאזל? והרי זה יהיה הנימוק היחידי שיהא מובן ומתקבל על דעת הקהל הזה... הבא להצטדק נמצא חייב. אנו בעצמנו הרגלנו את שכנינו במחשבה שבעד כל יהודי שנתפס בגנבה מותר להעמיד לדין עם עתיק שלם... כל האשמה מביאתנו לידי בהלה כזו, עד שהבריות תמהים: איך הם מתייראים מכל דבר. אין זאת אלא מפני שמצפונם אינו טהור".

זאב ז'בוטינסקי כתב את הדברים הללו במאמר "במקום סנגוריה" בעקבות "משפט בייליס", פרשה שפרצה כשמנחם מנדל בייליס נעצר בקייב בערב פסח תרע"ב (1911) באשמת רצח ילד מקומי כדי להכין מצות מדמו.

השנה חזר והפציע, דווקא בערב פסח, מסע עלילת הדם על "אלימות המתנחלים". אך כשם שאין לבוא בטענות לאנטישמים על העיתוי או לחמאס על התזמון בפתיחת המלחמה בשמחת תורה, כך אין לבוא בטענות אל האוטו־אנטישמים שעומדים מאחורי מסע הדמוניזציה למתנחלים וההתנחלויות.

את הטענות יש להפנות כלפי הנהגת המתנחלים ואל מי שבחר להצטדק ולהתפלמס סביב עלילת הדם החדשה־ישנה. כפי שלא הועילו מכתבי הרבנים בגולה נגד עלילות הדם, כך אין תועלת במאמרים מצטדקים מול מסע של שנאה עצמית פתולוגית.

חמור מכך, האפולוגטיקה הזו משדרת חולשה ומזמינה מתקפות חדשות. היא אף מקנה לגיטימציה להתעללות במתנחלים, כפי שאירע לאחר השרפה בכפר דומא ב־2015. המחלקה היהודית בשב"כ הסתובבה בגבעות, חטפה יהודים ועינתה אותם עד שהשיגה את מבוקשה. איש לא עמד בפניהם - לא הצדק, לא המשפט ולא האמת.

השלב הבא בקמפיין יהיה בטח מערכון ב"ארץ נהדרת", שיוצריה ידועים בדמוניזציה שרקחו נגד המתנחלים. אולי המערכון הזה ייתן סוף־סוף מענה לתהייתו של עמוס עוז: "האם ייתכן כי מה שעולל אדולף היטלר ליהודים היה לא רק מכת חרב אלא גם נשיכת נחש? האומנם חדר הארס ההוא אל הלבבות, אל אחדים מן הלבבות, והוא ממשיך לפעפע?". על שכמותם אפשר לחזור על דברי ז'בוטינסקי - "מי הם שנצטדק לפניהם".

השאלה המתבקשת לקראת תום הקדנציה של ממשלת הימין היא כיצד נותר בעינו מעמדם של המתנחלים במדינה, עד שרבים וטובים מקרבם חשים צורך להצטדק. אפשר להשוות לדוגמה בין הכותרת "באמצע המלחמה: הכנסת הצביעה בעד הטבות מס של 450 מיליון שקל לתושבי יו"ש", ובין הכותרת הזו: "אחרי פציעת הרופא ובנו התינוק: מאה מיגוניות יוצבו בפזורה הבדואית". סיוע למתנחלים אינו לגיטימי, אך עידוד פולשים המשתלטים על אדמות מדינה - לגיטימי. "פזורה" היא מילה מכובסת לבנייה בלתי חוקית של ערבים בנגב ממניעים לאומניים. מתברר שגם ארבע שנות ממשלת ימין לא הצליחו להכניס את המתנחלים לקונצנזוס בישראל.

ארוכה הדרך לשינוי תודעתי, שכן נגדנו פועלים גורמים עוינים חסרי עכבות ומצפון, שינקו עם חלב אמם את דפוס הפעולה של התעמולה הבולשביקית. אולם היה אפשר לפחות להתחיל במסע לשינוי התודעה אם הממשלה הייתה מפנה לשם כך פרומיל מהמיליארדים שהיא משקיעה בתשתיות ביהודה ושומרון (והיא ראויה על כך לכל שבח).

שינוי תודעה יכול להתרחש דרך הערכה עצמית, כמו למשל מעבר להאזנה וצפייה בערוצי תקשורת לאומיים וציוניים - דרך עדיפה על שיתוף פעולה עם כלי תקשורת עוינים או כתיבת טרוניה עליהם. דרך אחרת היא יצירת תרבות חלופית, לאומית וציונית - וגם בעניין הזה כתב ז'בוטינסקי. "יש כוח אדיר בעולם הידוע בשמו המשומש והמיושן מאוד: תרבות", הוא טען, "כוח זה יפה הוא להבטיח נחלותיה של מדינה יותר מכל קיר של כידונים".

ד"ר יהודה שלם הוא סגן יושב ראש חוג הפרופסורים לחוסן לאומי, וחבר מערכת "האומה"